צלם, תבנית ועיצוב שיער

הפסוקים "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ו"ויברא אלהים את האדם בצלמו" יכולים להשתמע כאילו לאלוהים יש צורת אדם. הרמב"ם, בתחילת "מורה נבוכים", יוצא נגד תפיסה כזו, שהייתה רווחת בימי הביניים.

ההבחנה של הרמב"ם

לדעתו, יש מילים שמתארות אך ורק מבנה פיזי (כמו "תואר" או "תבנית"), ולכן אינן מתאימות לאלוהים. לעומת זאת "צלם" ו"דמות" הן מילים מופשטות. הרקע הפילוסופי: בימי הביניים רווחה התפיסה שלכל דבר יש "תכלית" — שעון טוב הוא זה שמראה שעה נכונה, מכונית טובה היא זו שנוסעת היטב. תכלית האדם, לפי זה, היא הידע — השכל. זהו ה"צלם" של האדם: לא צורתו הפיזית, אלא שכלו, ובזה יש לו מכנה משותף עם אלוהים.

אלא שיש ברכה בברכת "שבע ברכות" שנראית סותרת: "...אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו..." — הרי "תבנית" היא מילה פיזית לשיטת הרמב"ם! הסמ"ג מביא בשם רב סעדיה גאון שיש לקרוא "ובצלם דמות תבניתו" עם וא"ו החיבור: אלוהים ברא את האדם בצלמו, ואחר כך ברא את האישה לפי תבניתו הפיזית של האדם. אבל רב סעדיה גאון הוא הפוסק היחיד שהוסיף את הוא"ו — כולם, כולל הרמב"ם עצמו, מעתיקים את הברכה בלעדיה. מפרשים אחרים מציעים ש"תבניתו" מתייחסת רק לקשר בין הגוף לנפש, ולא לתכונה כלשהי של אלוהים.

סלון הכלות בגן עדן

המשנה (שבת צד:) אוסרת איפור וטיפוח שיער בשבת: קליעת שיער, כחילת עיניים וסידור השיער. כולם מסכימים שהדבר אסור — המחלוקת היא רק בחומרה: חכמים אוסרים מדרבנן, רבי אליעזר מחייב מהתורה. הגמרא מבררת לאיזו מלאכה זה שייך: כוחלת — משום צובעת; גודלת ופוקסת (קולעת ומסדרת) — משום בונה. הגמרא תמהה: וכי יש כאן "דרך בנייה"? ומשיבה בדרשת רבי שמעון בן מנסיא על "ויבן ה' אלוקים את הצלע" — הקב"ה קלע את שיער חוה לפני שהביא אותה לאדם, שכן "בנאית" הוא כינוי לקולעת שיער.

איזו קליעה נחשבת "בנייה"?

ייתכן שהכוונה לתסרוקות הרומיות של התקופה — מבנים גבוהים ומורכבים, הנראים בפסלי נשים רומיות מכובדות. יש מחקר לפיו נשות רומא אף תפרו את השיער בחוט ומחט ליצירת מבנה יציב. הדבר גם מסביר מדוע אין כאן בעיה של "בניין שאינו עשוי לקיום".

האם יש "בונה" בגוף האדם?

יש מחלוקת אם איסור "בונה" חל על דבר שאינו מחובר לקרקע, כגון כלים. אבל גם לשיטה המחייבת בנין בכלים, ה"אבני נזר" מוכיח שאין בנין בגוף האדם: הרמב"ם (שבת י, יז) פוסק שהמפיס מורסא חייב משום "מכה בפטיש", ולא משום "בונה". קשה אם כן: איך פסק הרמב"ם שהקולעת חייבת דווקא משום בונה?

תירוצו: תיקון קטן בגוף, כמו פתיחת מורסא, אינו "בניין". אבל בריאת האישה מן הצלע — יצירת כלי שלם מאפס — כן נחשבת בנייה.

קושי על התירוץ

האבני נזר מניח שה"בנייה" בפסוק היא בריאת האישה עצמה. אך בברכות (סא.) נחלקו רב ושמואל במהות הצלע: לדעה אחת — "פרצוף" (האדם נברא דו-פרצופי, זכר ונקבה יחד, והאישה הופרדה ממנו). לדעה שנייה — "זנב" (האישה נבנתה מחתיכת בשר נוספת). הגמרא מציינת: לשיטת "זנב", "ויבן" מתאים לבריאה עצמה. אבל לשיטת "פרצוף" — מה פירוש "ויבן"? על כך בדיוק עונה דרשת רבי שמעון בן מנסיא: לא בריאת האישה, אלא קליעת שערה.

מכאן שה"בנייה" בפסוק אינה יצירת האישה כלל, אלא קישוטה לפני שהובאה לאדם — כלומר, סלון הכלות הראשון נפתח בגן עדן, והקב"ה עצמו שימש בו מעצב שיער.