הרמב"ם על חטא אדם הראשון

ראינו כיצד הרמב"ם תפס את המילה "צלם": תכלית האדם היא השכל. תפיסה זו מערבבת, לפי מושגינו היום, בין "טוב" ל"צודק". כשאנחנו אומרים ששעון "טוב", אנחנו מתכוונים שהוא ממלא את תפקידו היטב. אבל כשאנחנו אומרים שאדם "טוב" כי אינו גונב ועוזר לזולת, אנחנו מתכוונים למשהו אחר לגמרי. הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שאדם טוב הוא זה שהשיג את תכליתו — השכל.

הקושיה

"איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה... מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה הייתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים בלי שכל ובלי מחשבה... וכאשר המרה גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם... ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא הייתה לו, והיא השכל."

במילים אחרות: התפיסה התמימה רואה את אדם לפני החטא כמעין "אידיוט מאושר" בגן עדן, ולאחר החטא הוא נענש בעבודה קשה — אך זוכה בתמורה בשכל. איזה עונש הוא זה?

תשובת הרמב"ם

הרמב"ם משיב: מה שרכש אדם הראשון מעץ הדעת אינו שכל ("מושכלות") אלא סוג אחר של ידע — מושגים אסתטיים-חברתיים ("מפורסמות"), מה שהיינו מכנים היום "תרבות": אופנה, נימוס, טעם. אלה הן הסכמות חברתיות שאין להן קשר ל"אמת", ולכן אין ממש טעם לדון בהן. השכל עצמו, לעומת זאת, טוב תמיד — ולכן לא ייתכן שהחטא באמת "שילם".

1. האם תרבות היא נטל? לדעת הרמב"ם — כן: הזמן והמשאבים המושקעים בבגדים, מזון, שירה ותיאטרון היו יכולים להיות מושקעים בפיתוח השכל.

2. האם באמת יש רק שתי קטגוריות — שכל ותרבות? היום נוסיף כמעט אינסטינקטיבית קטגוריה שלישית: המוסר. אנחנו רואים את הסדר המוסרי כדבר שאינו נובע מן השכל (אלא מעין אקסיומה), ובכל זאת איננו מוכנים לומר שאין טעם לדון בו.

מה היה מצבו המוסרי של אדם לפני החטא? האם הוא היה מסוגל להכות את חווה ללא מצפון? זו שאלה פתוחה, אבל נראה שהרמב"ם מנסה לשייך את המידות הטובות אל השכל: תכלית האדם השלם כוללת גם מה שאנו מכנים היום "מוסר", אבל המניע שונה לגמרי. האדם ה"אתי" מתעניין בזולת, ואילו "אדם השלם" אצל הרמב"ם מתעניין בעצם התפתחותו — אלא שדרך אגב, זה מוביל אותו לגמול חסד.

בדומה לכך, החייל ה"טוב" בעיני מפקדים רבים אינו תמיד הפטריוט האידיאלי, אלא ההרפתקן החזק שמבקש להוכיח את עצמו. שני הסוגים עשויים להיראות זהים כלפי חוץ, אך המניע שונה בתכלית.