אלוהים ברא בראשית

לפי המסורת (מגילה ט.), שבעים (או שבעים ושניים) חכמים תרגמו את התורה ליוונית באלכסנדריה, בסביבות שנת 270 לפני הספירה, לבקשת המלך תלמי השני. הם תרגמו במקביל, איש איש בפני עצמו, אך כשהשוו את התרגומים – כולם היו זהים. למשל, במקום לתרגם "בראשית ברא אלוהים", כולם תרגמו "אלוהים ברא בראשית". רש"י שם מסביר: כדי שלא יחשבו הגויים ש"בראשית" הוא שם של ישות קדמונית שברא את "אלוהים", ומכאן שיש שני אלים.

בהסבר הזה שני קשיים: מי בכלל שמע על אל בשם "בראשית"? ועוד הדקדוק ביווני, כמו בשפות הודו-אירופיות אחרות שונה מהעברית, ולכן החשש של החכמים מהבנה שגויה לא היה רלוונטי. כלומר, מבנה השפה אינו מאפשר בלבול בין עושה הפעולה (God) לזמן הפעולה (in the beginning).

תוספות (ד״ה אלוהים) מציעים הסבר אחר: היוונים חשבו שיש לומר קודם את שם הבורא, ולכן היו עלולים לטעות ש"בראשית" הוא הבורא. שורש הבעיה: בעברית המקראית הפועל ("ברא") קודם לנושא ("אלוהים") — כמו "אל בית הספר הלך דן" במקום "דן הלך לבית הספר".

זווית אחרת: הבעיה היא במילה "אלוהים"

אפשר גם לומר שהבעיה לא הייתה במילה "בראשית" אלא במילה "אלוהים" עצמה — מילה בלשון רבים. אבן עזרא מסביר שזו לשון כבוד, כמו "אנחנו המלכותי" בשפות אירופיות. גם הרמב"ם תומך בכך, ומסביר שלכן פונים לקב"ה בלשון רבים (אדנות בלשון רבים ולא "אדוני").

בתלמוד הירושלמי (ברכות פ״ט), רבי שמלאי משיב לכופרים שהקשו על לשון הרבים: הפסוק כותב "ברא" בלשון יחיד ולא "בראו" בלשון רבים, ומכאן שמדובר באל אחד. אבל ההוכחה הזו עובדת רק בעברית: בשפות אירופיות אין הבדל בין "ברא" ליחיד ל"בראו" לרבים (כמו באנגלית "created" משמש לשניהם). אפשר לשער שדווקא בגלל זה הוזזה המילה "אלוהים" לתחילת הפסוק ביוונית — כדי להדגיש שמדובר ב"רבים מלכותיים" ולא ברבים ממש.

אולי "אלוהים" כאן כלל אינו שם של אל

מעניין לציין: כמה מפרשים (מדרש רבה כז ד; רמב״ן בראשית ו ו) סברו שהמילה "אלוהים" (לפחות במקומות מסוימים בפרשתנו) אינה שם של האל עצמו, אלא מתייחסת למלאך שה' הפקיד בידו את ניהול העולם. רעיון זה מקל על כמה פסוקים קשים — למשל "וינחם ה' כי עשה את האדם... ויתעצב אל לבו": לא ה' עצמו התאכזב, אלא המלאך המנהל.1

כך או כך, גם אחרי מלאכת התרגום, יש עדיין מה לתהות על משמעות הפסוק "בראשית ברא אלוהים".