הסתר פנים: איפה אלוהים?

"אין לנו על מי לסמוך"

פעם היה נפוץ הסטיקר "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים", והוא התפשט בעיקר בימי מצוקה. היו גם שנזפו: "וכי רק במצוקה סומכים עליו? הרי הוא איתנו תמיד, על כל צעד ושעל". ורבים אומרים "בעזרת ה'" ו"השם יעזור", ומתכוונים לזה. אבל אותם אנשים יודעים היטב שאקמול הוא שמוריד את החום, ושלחימה נכונה היא שמביאה ניצחון, והם מכלכלים את צעדיהם לפי זה. לפעמים "השם יעזור" הוא רק צורת ביטוי: "אני מקווה". אבל יש אנשים שמרגישים את זה באמת, ואין לזלזל בתחושות שלהם. ובכל זאת, התמונה שהצגנו עד כאן נשארת: כמעט אין היום התערבות אלוהית בעולם. לא ניסים, לא נבואה, לא "יד ה'" שאפשר לזהות. וזו גם עובדה היסטורית: ככל שהולכים אחורה בזמן, מוצאים יותר ניסים, יותר נבואה, יותר מעורבות גלויה. וככל שמתקדמים, פחות.

השאלה של אודיה

נערה בשם אודיה כתבה שאלה, שצצה אצלה "פעם בכמה חודשים": איפה אלוהים? למה הוא לא מתגלה? יש ימים שהיא מתריסה, ויש ימים שהיא מקבלת את הדין בהכנעה. השאלה שלה חשובה כי היא לא פילוסופית. היא לא מבקשת הוכחה. היא מבקשת קשר.

אפשר היה לענות לה בטיעונים: הנה, אלוהים קיים, הנה הראיות. אבל זו לא התשובה לשאלה שלה. התשובה היא תמונה.

מודל ההסתלקות: אלוהים כהורה

חשבו על הורה. כשהילד קטן, ההורה מעורב בכל צעד: מאכיל, מרים, מונע נפילות, מחליט בשבילו. ככל שהילד גדל, ההורה מתרחק בכוונה. הוא נותן לו ללכת לבד, לטעות, להחליט. לא כי הוא אוהב פחות, אלא כי הוא רוצה שהילד יעמוד על רגליו. הורה שממשיך להאכיל ילד בן עשרים, פוגע בו.

כך גם ביחס שבין אלוהים לאנושות. בתקופת התנ"ך הוא היה מעורב מאוד: ניסים, נבואה, התערבות גלויה, שכר ועונש בעולם הזה. ככל שעברו הדורות, ההתערבות פחתה. לא כי אלוהים נחלש או התייאש, אלא כי האנושות התבגרה, והוא רוצה שתעמוד על רגליה. ההסתלקות היא לא נטישה. היא חלק מהתוכנית.

יש לכך רמז בתורה עצמה, בפרשת עקב. התורה מתארת את המעבר מהמדבר לארץ ישראל כשינוי מדיניות. במדבר ירד מן מהשמים, ענני כבוד הגנו, והכול היה גלוי. בארץ ישראל צריך לחרוש, לזרוע, ולחכות לגשם: "ארץ אשר... למטר השמים תשתה מים". והתורה מזהירה מפני הטעות שתבוא בעקבות המעבר הזה: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כלומר, התורה עצמה מתארת תהליך של הסתלקות, ומזהירה שההסתלקות לא תתפרש כאילו אין אלוהים.

ואיפה אלוהים עכשיו?

התשובה לאודיה היא שאלוהים נמצא בכל דבר שאנחנו מסתכלים עליו. בחוקי הטבע, בסדר של העולם, ביכולת שלנו להבין אותו. הוא לא צריך להתגלות בניסים, כי הוא מתגלה כל הזמן דרך העולם עצמו. מי שמחפש אותו בחריגות מהטבע, מחפש במקום הלא נכון. הוא נמצא דווקא בשגרה.

ומכאן גם תשובה לחשש של מאמינים רבים, שההתקדמות המדעית היא "אסון" שמסתיר את אלוהים. ההפך הוא הנכון. המדע הוא חלק מההתבגרות הזאת. ככל שאנחנו מבינים יותר, אנחנו עושים בדיוק את מה שאלוהים מצפה מאיתנו: לעמוד על רגלינו. ההידרדרות העכשווית היא דווקא הפוכה: אחרי שלאורך הדורות היחס לניסים הלך והתפכח, היום, מתוך קושי להתבגר, יש חזרה לאמונה בניסים, בסגולות וב"מופתים". קשה לנו להתבגר. אבל אלוהים מצפה מאיתנו, יותר מאשר מקודמינו, לעשות זאת.

ולעתיד לבוא?

המסורת אומרת שלעתיד לבוא אלוהים יחזור ויתגלה: משיח, נבואה, אולי ניסים. לא כל המסורות על כך מבוססות באותה מידה. אבל אפשר להציע תמונה: אחרי שהאנושות תתבגר ותעמוד על רגליה, ייתכן שיחזור קשר ישיר, אבל קשר בוגר, בין שווים יותר, ולא קשר של ילד ואב. יש דרש יפה על אסתר, שנקראת "אילת השחר": השחר הוא המעבר מלילה ליום. ואולי דווקא תקופת הניסים הייתה ה"לילה", ותקופת הטבע, שבה אנחנו מבינים את העולם בעצמנו, היא ה"יום".

מה התחדש

כדאי לסכם מה השתנה אצל מי שמקבל את התמונה הזאת. הוא כבר לא צריך לחיות בתחושה ש"הכול מאלוהים". הוא יכול להבין שבדרך כלל לא יקרה נס, שמה שיקרה הוא תוצאה של חוקי הטבע ושל מה שהוא עצמו עושה, ושזה בדיוק העולם שאלוהים רצה. אפשר לנשום לרווחה. ורציונליות אינה סותרת אמונה. היא חלק ממנה.

ואם ישאל מישהו: "איך אתה יוצא נגד מסורת הדורות?" התשובה בשלושה חלקים. עדיף להישאר עם קושיה על חכמים מאשר לשקר לעצמך. אלה שאלות של עובדה, ובעובדות אין סמכות. ולחכמים עצמם לא היה מקור מיוחד לידע הזה: הם נשענו על סברות, על המדע של זמנם ועל פירוש פסוקים, והם עצמם נחלקו בשאלות האלה.

הערה: מה אמרו הראשונים

מכיוון שהדברים כאן נשמעים חדשים, כדאי לדעת שהם לא. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, יז) כתב שאין השגחה פרטית על בעלי חיים וצמחים: "לא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה". ההשגחה, לדבריו, היא על האדם בלבד, ולפי מידת שכלו. ופרשני הרמב"ם מבית תיבון, ובעיקר משה הנרבוני, הבינו שגם ההשגחה על האדם אינה התערבות מבחוץ, אלא תוצאה של השימוש בשכל שאלוהים נתן לו: מי שמשתמש בשכלו, נזהר ושורד, וזו "השגחתו". הר"ן, בדרשותיו, מתאר שהשמש מחממת ומבשלת את הפירות, ואי אפשר שלא תחמם גם את ראשו של ההולך בדרך בתמוז, גם אם הוא צדיק. חוקי הטבע הם כלליים, והם פוגעים גם במי שלא "מגיע לו". זו בדיוק התמונה שהוצגה כאן.