תפילה: האם הבקשות נענות?

מצב התפילה

מי שנכנס לבית כנסת ממוצע רואה את המצב. אנשים משתעממים, מדברים, ממהרים. מנסים "להחיות" את התפילה במנגינות, בנוסחים חדשים, בקרליבך, בשינויים. ומכריזים עליה מלחמה: מי שמאחר, מי שמדבר, מי שמדלג. הניסיונות האלה מעידים על הבעיה יותר ממה שהם פותרים אותה. ההצעה כאן היא שהשעמום משקף תחושה עמוקה: רבים מרגישים שהתפילות אינן נענות. אבל במקום לבדוק את ההנחה, הם ממשיכים לראות בשעמום חולשה שלהם.

האם תפילות נענות?

לפי כל מה שראינו, אלוהים כמעט לא מתערב. אז מה טעם לבקש רפואה, פרנסה וגשם? ויש כאן ראיה מעניינת מהמשנה עצמה. המשנה (ברכות ט, ג) אומרת: "הייתה אשתו מעוברת ואמר 'יהי רצון שתלד אשתי זכר', הרי זו תפילת שווא". למה? כי אחרי ארבעים יום מין העובר כבר נקבע, ולהתפלל שישתנה פירושו לבקש נס. אבל שימו לב: באותם ימים איש לא ידע מה מין העובר. כלומר, גם שינוי שאף אחד לא יראה, "נס נסתר", נחשב נס, ואסור לבקש אותו. יוצא שחכמים עצמם לא חשבו שאפשר לבקש שינוי בטבע, גם כשאיש לא יבחין בו. וזה מתיישב בדיוק עם מה שאמרנו: אין "נס נסתר" שאינו חריגה מהטבע.

אז מה עושים?

ישעיהו לייבוביץ כתב דברים חריפים: אין היגיון לבקש מאלוהים רפואה ופרנסה. "אלוהים אינו קופת חולים". לרפואה הולכים לרופא, ולפרנסה הולכים לעבוד. התפילה, לדבריו, היא חובה: עבודת ה', עמידה לפניו כעבד לפני אדונו, ולא דרך להשיג משהו.

יש בזה אמת גדולה, וזה בעצם היסוד של התפילה. אבל זה לא כל הסיפור. חכמים לא היו מתקנים נוסח מפורט של בקשות, אילו לא הייתה לו שום משמעות. לכן אפשר לראות את התפילה כבניין בכמה קומות. בקומה התחתונה, היסודית, עומדת התפילה כעבודת ה': האדם עומד לפני אלוהים, מכיר בכך שהוא בורא העולם ושהוא זה שנתן לו את כל כוחותיו, "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ומקבל עליו את עול מלכותו. את הקומה הזאת אפשר לקיים במלואה גם בתמונה שתוארה כאן. מעליה יש קומות נוספות: הנוסח עצמו, הכוונות, והבקשות.

ומה עם הבקשות? כאן צריך לומר ביושר. מצד אחד, ראינו שאלוהים כמעט לא מתערב, ושבקשה על נס בדרך כלל אינה במקומה, ואפילו אסורה. מצד שני, אי אפשר לשלול לגמרי התערבות נדירה. לכן, במצב שבו "כלו כל הקיצין", הצורך דוחק ואין שום מוצא טבעי, כמו אדם שקבור מתחת להריסות, אולי יש מקום לבקש. וגם אז לא כדאי לפתח ציפיות. אבל על פרנסה ובריאות במצבי החיים הרגילים, צריך לפעול בדרכים טבעיות, ולא לבנות על התפילה. ויש מי שאמר, למי שחיפש סגולות לפרנסה, שהוא מכיר סגולה אחת בדוקה: ללכת לעבוד.

ומה עם הבקשות שבתפילת העמידה, שאומרים שלוש פעמים ביום? זו שאלה קשה, ואין לה פתרון מושלם. היושר היה אולי דורש לשנות את הנוסח. אבל כדי לשנות תקנה מהותית כזאת, צריך ודאות גבוהה מאוד שאלוהים אינו מתערב, והסכמה רחבה של פוסקים. אין לנו לא את זה ולא את זה. לכן הדרך המעשית שמוצעת כאן אינה לבטל את הבקשות, אלא להתאים את הכוונה. אפשר, למשל, לכוון את הבקשות על אנשים אחרים, שנמצאים במצוקה קשה באמת, שאין לה פתרון טבעי. ובחלקים של התפילה שאינם חובה, אפשר לצמצם את הבקשות.

ויש לזה תקדים בהלכה. הלכות התפילה כבר השתנו כשהמציאות השתנתה. למשל, הרמ"א פסק שמי שהתפלל בלי כוונה לא חוזר ומתפלל, אף שלפי הדין הוא צריך, כי בימינו ממילא איננו מסוגלים לכוון, ואין טעם לחזור.

ומה עם הודיה?

אם אלוהים לא עשה את הנס, על מה מודים? ומה עם חנוכה ופורים, האם לבטל אותם? התשובה היא שבכל זאת, הכול מאלוהים במובן הבסיסי ביותר: הוא ברא את העולם, את חוקיו ואותנו. בלעדיו לא היינו מתקיימים אפילו שנייה. אלא שבדרך כלל אנחנו רואים בזה דבר מובן מאליו, ולא מודים. אירוע שנראה לנו כנס, גם אם הוא תוצאה של חוקי הטבע, הוא הזדמנות להודות על כל זה. לא חייבים להניח שאלוהים "עשה" אותו.

ראש השנה ויום הדין

המשנה אומרת שבראש השנה "כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון", ונקבע מה יקרה בשנה הבאה: מי יחיה ומי ימות, מי יתעשר ומי יעני. הרמב"ם כותב (הלכות תשובה ג) שמי שעוונותיו מרובים "מיד הוא מת ברשעו". אבל אם היה חשבון שנתי כזה, היינו אמורים לראות אותו: שהצדיקים מצליחים יותר בשנה שאחרי, והרשעים פחות. איננו רואים. יש מי שאומר שהחשבון הוא ארוך טווח, או שהוא נעשה לעולם הבא. אבל אלה תירוצים שאנחנו "מוכרים" לעצמנו כדי לא להתמודד, והרמב"ם הרי כתב "מיד". וממילא, מניין לנו שיש בכלל חשבון כזה? אין על כך מסורת מסיני.

אז מה המשמעות של הימים האלה? לא שאלוהים מחליט בהם על גורלנו בעולם הזה. ייתכן שהוא מסכם את השנה לקראת יום הדין העתידי, אבל לא נראה שהוא מגיב דרך מה שקורה לנו. ואולי, כפי שאומרים, בימים האלה הוא "קרוב" יותר, שומע יותר את תפילותינו, ופתוח יותר לסלוח. אבל המשמעות המרכזית שלהם היא אחרת: אלה ימים של חשבון נפש. פעם בשנה לעצור, להסתכל על מעשינו, לחזור בתשובה ולבקש כפרה. זה תהליך בריא וחשוב לכל אדם, ובפרט לאדם דתי. ובמובן הזה, ימי תשובה הם בהחלט. ימי דין במובן המטפיזי, שבהם נקבע מי במוות ומי בחיים, כנראה לא: את זה קובעים בדרך כלל טבע העולם וההחלטות שלנו.