מי מנהל כאן את העניינים? על הטבע והרוע הטבעי

המדרש והמלאך

עד כאן דיברנו על מעשי בני אדם. עכשיו צעד נוסף, קשה יותר: מה עם הטבע? כאן התפיסה המסורתית מבוססת הרבה יותר. יש מדרש ידוע על מלאך שעומד מעל כל עשב ואומר לו "גדל". ויש פסוקים רבים, וחז"ל, והרמב"ן. אבל את המדרש אפשר להבין כתיאור ספרותי של חוקי הטבע בשפה של מלאכים. ובכלל, גם אמירות שאלוהים "מנהל" הכול אפשר להבין כך: הוא יצר את חוקי הטבע ונתן להם את הכוח לחולל את מה שקורה.

והבעיה ההגיונית היא אותה בעיה. חוק טבע הוא תנאי מספיק: די בכך שעץ יבש יהיה באש כדי שיישרף, גם בלי שאלוהים יחליט על כך. ואם רצון אלוהים הוא גם הוא תנאי מספיק לכל מה שקורה, יש לנו שתי סיבות מלאות לאותו אירוע, וזה לא ייתכן. הרמב"ן, כשהסביר למה אבן נופלת, תלה זאת בכוח הכבידה "ברצון ה'". אבל אם הכבידה מספיקה, מה הוסיף הרצון? ואם הרצון הוא הסיבה, הכבידה מיותרת.

"אבל חוקי הטבע הם רצונו"

יש מי שמשיב: נכון, חוקי הטבע קשיחים, אבל הם בעצמם ביטוי לרצון האל. הוא רוצה שבכל מצב יקרה בדיוק מה שהחוקים קובעים. יפה, אבל אז צריך להבין מה זה אומר. זה אומר שהחוקים לא מתחשבים במי שעומד מולם. אש שורפת גם את הצדיק. "רצון ה'" כאן אינו החלטה על כל מקרה לגופו, אלא החלטה כללית שהעולם יתנהל לפי חוקים. וזו בדיוק הטענה כאן.

אפשר לנסח את זה כניסוי מחשבתי. האם צדקות משפיעה על ריפוי ממחלה? זו טענה שאפשר לבדוק סטטיסטית, כמו כל טענה רפואית: לקחת קבוצה של צדיקים וקבוצה של אנשים רגילים ולהשוות. אפשר לתמוה על עצם הרעיון למדוד "יראת שמים", אבל הטענה "צדקות מרפאת" היא טענה על המציאות, ואם אי אפשר למדוד אותה, סימן שאין לה תוכן אמפירי. ובפועל, אין שום ראיה שהיא נכונה.

ואם כבר, הנה מה שרואים בפועל: כמעט כולם חיים לפי התמונה שמתוארת כאן. מי שחולה הולך לרופא, ומי שצריך פרנסה הולך לעבוד. ואז אומרים ש"הכול מאלוהים", וממציאים את מושג ה"השתדלות": שצריך "לעשות השתדלות", אבל התוצאה מלמעלה. מושג ההשתדלות, כך נראה, הומצא כדי להשאיר על כנה את האמונה ש"הכול מלמעלה" בלי לרפות את ידינו מהפעולות הטבעיות. אין לו מקור, ואין לו היגיון. ומי שחי כך, חי בסתירה. ואגב, קלווין ולותר, מייסדי הפרוטסטנטיות, הלכו עם "הכול מלמעלה" עד הסוף, לגזירה קדומה שקובעת מראש מי ייוושע, ומשם הגיעו למסקנות מוזרות מאוד.

"עזב ה' את הארץ"?

הביטוי הזה מופיע אצל חז"ל כתיאור של הכופרים, וחכמים שללו אותו. אבל הכוונה שם היא לכפירה בהשגחה הפסיבית: שאלוהים לא יודע מה קורה, לא איכפת לו, אין שכר ועונש. את זה לא טוענים כאן. הטענה כאן היא שאחרי שאלוהים ברא את העולם ואת חוקיו, "המושכות כבר לא בידיו" מבחינת ההתנהלות השוטפת. הוא יודע, הוא יראה, הוא ידון, אבל לא הוא מפעיל כל אירוע.

נכון שיש לזה מחיר מול המקורות. הרמב"ן כתב שמי שמקיים מצוות זוכה לשפע ולבריאות, ולכן צדיקים לא היו צריכים רופאים. אבל הגמרא (קידושין לט ע"ב) אומרת דבר אחר: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", אין שכר על מצוות בעולם הזה. ובכל מקרה, השאלה אם אלוהים מתערב בטבע היא שאלה של עובדה, ועל עובדות, כפי שראינו, אין סמכות. ההכרעה כאן היא לפי ההיגיון והמציאות, לא לפי מי אמר.

צדיק ורע לו

ועכשיו השאלה העתיקה: איך ייתכן שיש צדיקים שסובלים, ורשעים שמשגשגים? לפי התמונה שכאן, זו כבר לא שאלה. חוקי הטבע לא מבחינים בין צדיק לרשע, ומעשי בני אדם מסורים לבחירתם. השאלה הייתה קשה רק למי שהניח שאלוהים מחליט על כל פרט. ראשונים כמו הרמב"ם כבר רמזו שההשגחה הפרטית על הטבע אינה כפי שנהוג לחשוב, ובנספח לחלק הזה נחזור לכך.

הרע הטבעי כאילוץ לוגי

אבל אז למה אלוהים ברא עולם שיש בו רעידות אדמה ומחלות? כאן התשובה היא לא "זה עונש" ולא "אנחנו לא מבינים". התשובה היא שאלוהים רצה עולם שמתנהל לפי חוקים קבועים. ראינו כבר שזה בדיוק מה שמעיד עליו. אבל חוקים קבועים הם גם מחיר. בלי חוקים קבועים אי אפשר להבין את העולם, לחקור אותו, לרפא, לתכנן. ואילו הטבע היה משתנה לפי מי שנמצא בסביבה, היינו חיים בעולם "קפקאי": קופצים מהחלון ועפים למעלה, כי למטה עומד צדיק. ובעולם כזה אין גם בחירה, כי אי אפשר לדעת מה יהיו תוצאות המעשים שלנו, ובלי לדעת את התוצאות אין משמעות לבחירה.

כלומר, אלוהים, כשבא לברוא, עמד במצב בלתי אפשרי: מצד אחד הוא רוצה עולם עם חוקים ועם יצורים שבוחרים, ומצד שני חוקים קבועים פוגעים לפעמים בצדיקים. אין מערכת חוקים מושלמת, שתהיה גם קבועה וגם תתחשב בכל מקרה. במובן הזה ידיו "כבולות": לא בגלל חולשה, אלא בגלל ההיגיון ובגלל מה שהוא עצמו רצה. הרע הטבעי אינו שרירותיות ואינו עונש. הוא תוצאה הכרחית של ההחלטה לברוא עולם כזה.

ומה עם הגרלות?

יש לזה השלכה קטנה ומעניינת. בתנ"ך, גורל נתפס כהחלטה של אלוהים: כך חילקו את הארץ, כך נבחר יונה בספינה. היום, מי שמטיל גורל כדי להכריע בוויכוח שאין דרך אחרת להכריע בו, עושה דבר הוגן ומועיל. אבל אין סיבה לחשוב שהתוצאה היא "רצון שמים". זו פשוט דרך הוגנת, ומי שרואה בה גילוי אלוהי, מניח תפיסה שכבר דחינו.

ומה עם הפסוקים?

"והיה אם שמוע תשמעו... ונתתי מטר ארצכם בעתו". אנחנו אומרים את זה כל יום בקריאת שמע. התורה מבטיחה שכר וגמול בעולם הזה על מעשינו. איך זה מתיישב? כאן צריך לומר שני דברים. ראשית, גם בתמונה שתוארה כאן תיתכנה התערבויות של אלוהים, נדירות, בנקודות מסוימות ולאנשים מסוימים. מה שנאמר נוגע להתנהלות השוטפת. ושנית, ייתכן שבתקופת התנ"ך המעורבות האלוהית הייתה גדולה יותר, והיא הלכה ופחתה. על כך בהמשך. אבל בכל מקרה, שאלת המינון חשובה: בהתנהלות השוטפת לא סביר לבנות על התערבות, לכל היותר במצבים חריגים ולאנשים מיוחדים. ועבודת ה' נראית אחרת לגמרי בתמונה הזאת.