מי מנהל כאן את העניינים? על השגחה ובחירה

שני פירושים ל"השגחה"

"אין מקרה בעולם, הכול מכוון מלמעלה." זו האמירה הדתית השגרתית ביותר, וכמעט כל מי שגדל בחינוך דתי קיבל אותה כמובנת מאליה. כדי לבחון אותה צריך להבחין בין שני פירושים למילה "השגחה". השגחה פסיבית: אלוהים יודע ומתעד את כל מה שקורה. את זה קיבלנו, וזה מה שהרמב"ם מונה בעיקרים. השגחה אקטיבית: אלוהים מחליט מה יקרה, ומבצע זאת. את זה הרמב"ם לא מנה בין העיקרים, ובכל זאת האמונה הרווחת מניחה אותו, ויש לה מקורות רבים, בעיקר בדברי חז"ל. רבי חנינא אומר בגמרא (חולין ז ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה".

וכאן הבקשה: לשמוע עד הסוף לפני שמגבשים עמדה, כי התמונה מתבהרת רק מתוך המכלול.

הבעיה

אם אלוהים מחולל את כל מה שקורה, איך המעשים שלי בידיי? הרמב"ם עצמו, בהלכות תשובה (פרק ה), מניח כדבר פשוט שמעשי האדם מסורים לו, ושאילו אלוהים היה גוזר על אדם להיות צדיק או רשע, לא היה טעם לצוות עליו מצוות, וגם לא היה מקום לשכר ולעונש. ועכשיו חשבו על מצב מעשי: שמעון החליט לפגוע בראובן, ופגע. אם אלוהים "דאג" שראובן ייפגע, מי אחראי? ואם שמעון אחראי, מה בדיוק עשה אלוהים?

כדי לדייק צריך להבין מהי "סיבה". סיבה היא תנאי מספיק לתוצאה: אם היא קיימת, התוצאה באה. אם ההחלטה של שמעון הייתה הסיבה לפגיעה, אז אלוהים לא היה הסיבה. ואם אלוהים היה הסיבה, שמעון לא אחראי, כי התוצאה הייתה באה בלעדיו. אי אפשר להחזיק בשתי הטענות יחד: שאלוהים מחולל כל מה שקורה, ושלאדם יש בחירה חופשית ואחריות על מעשיו. זו לא "קושיה", זו סתירה.

המסקנה הזאת מפתיעה, ובכל זאת אין לכופף את האמת לשום מטרה: אלוהים אינו מחולל את מעשי בני האדם ואת תוצאותיהם. הרוע האנושי הוא באחריות בני האדם. ונכון שהכול נעשה "מכוחו" של אלוהים, שהרי הוא נתן לאדם את הכוח הזה, "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אבל מרגע שנתן, הכוח בידינו.

מקורות שנראים סותרים

לפני שנמשיך, צריך להתמודד עם מקורות שנראה שאומרים את ההפך: שאלוהים מחולל גם את מה שבני אדם עושים. נכון, ראינו שבשאלות של עובדה אין לחכמים סמכות, ולכן גם מקור מפורש לא היה מחייב אותנו לקבל את דבריו. ובכל זאת, ראוי להתמודד עם המקורות האלה ולהבין אותם, כי לעיתים קרובות מתברר שהם לא אומרים את מה שנדמה במבט ראשון.

"אין אדם נוקף אצבעו". רבי חנינא אומר בגמרא (חולין ז ע"ב): "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". אבל כדאי לקרוא את ההקשר. רבי חנינא אומר שאפילו כישוף לא יכול לפעול נגד גזרת שמים, ומספר על אישה שניסתה לכשף אותו ולא הצליחה. ומיד רבי יוחנן מקשה: הרי כשפים "מכחישים פמליא של מעלה", כלומר יש להם כוח לפעול נגד מה שנגזר בשמים. והגמרא עונה: רבי חנינא שונה, כי הזכויות שלו גדולות. כלומר, הגמרא עצמה אומרת שבדרך כלל אפשר לפעול נגד גזרת שמים, ורבי חנינא הוא מקרה מיוחד.

הרוצח בשגגה. התורה אומרת על מי שהרג אדם בשגגה: "ואשר לא צדה, והאלוהים אנה לידו", כלומר, אלוהים "זימן" את המקרה. הגמרא (מכות י ע"ב) מסבירה בסיפור: שני אנשים הרגו, אחד בשוגג ואחד בכוונה, ולאף אחד מהם אין עדים, ולכן אף אחד לא נענש. מה עושה אלוהים? הוא מזמן את שניהם לאותו פונדק. הרוצח בכוונה יושב מתחת לסולם, והרוצח בשוגג יורד בסולם, נופל עליו והורג אותו. עכשיו יש עדים למקרה החדש: מי שהרג בכוונה מת, כפי שמגיע לו, ומי שהרג בשוגג גולה לעיר מקלט, כפי שהתורה קובעת למי שהורג בשגגה. מכאן נראה שאלוהים מסובב גם את מותם של בני אדם. אבל שימו לב במה מדובר: במוות בשגגה. מי שירד בסולם לא בחר להרוג. הוא נפל. כלומר, הגמרא מדברת על מקרה שנגרם בתהליך טבעי, ולא בהחלטה של אדם. והיא אומרת שבתהליכים כאלה מתממש רצון אלוהים. היא לא אומרת שאלוהים מחליט במקום אדם שבוחר לרצוח.

העדים הזוממים. כאן צריך הסבר מעט ארוך, כי המושגים לא מוכרים. בדיני התורה, אם שני עדים העידו שאדם רצח, בית הדין מוציא אותו להורג. אבל אם אחר כך באים שני עדים אחרים ואומרים: "העדים הראשונים בכלל לא היו שם, הם היו איתנו במקום אחר", אז העדים הראשונים מוכרזים כשקרנים, "עדים זוממים", והם מקבלים את העונש שרצו להביא על הנאשם. ועכשיו העניין המוזר: ההלכה קובעת שהעדים הזוממים נענשים רק אם הנאשם עוד לא הוצא להורג. אם הוא כבר הוצא להורג, הם לא נענשים. למה? הרי זה מצב חמור יותר! הרמב"ן מסביר: אלוהים נמצא עם הדיינים ושומר עליהם מטעות. לכן, אם הנאשם כבר הוצא להורג, סימן שהוא היה אשם באמת, ושהעדים הראשונים דיברו אמת. כלומר, הרמב"ן מניח שאלוהים מבטיח שבית דין לא יוציא להורג אדם חף מפשע. אבל ההסבר הזה קשה מאוד. התורה עצמה מזהירה את הדיינים שוב ושוב: "לא תעשו עוול במשפט", "לא תטה משפט". אם אלוהים מבטיח שהם לא יטעו, למה צריך את כל האזהרות? ברור שדיינים יכולים לטעות, ואפילו להטות את הדין בכוונה. כלומר, הרמב"ן מניח כאן תפיסה שאלוהים מחולל גם את תוצאות מעשי בני אדם, והתפיסה הזאת לא מתיישבת עם מה שהתורה עצמה אומרת.

מקורות שתומכים

ומנגד, יש מקורות שאומרים במפורש את מה שנאמר כאן.

"יש נספה בלא משפט". הגמרא (חגיגה ד ע"ב–ה ע"א) מביאה את הפסוק "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג), ומספרת שאדם יכול למות בלי שנגזר עליו. רבנו חננאל מסביר שזה קורה רק כשאדם אחר, שיש לו בחירה, הורג אותו. כלומר, בעל בחירה יכול לפעול נגד רצון אלוהים, וזו בדיוק עבירת הרצח.

ראובן ויוסף. כשהאחים רצו להרוג את יוסף, ראובן הציע להשליך אותו לבור, וכתוב "ויצילהו מידם". האחים אמרו: "ונראה מה יהיו חלומותיו", כלומר, נראה אם החלומות שלו אמיתיים. ה"אור החיים" מסביר את ההיגיון. בבור היו נחשים ועקרבים, אבל בעלי חיים אין להם בחירה: הם לא יכולים להרוג אדם שלא נגזר עליו למות. לכן, אם החלומות של יוסף אמיתיים, הוא ישרוד בבור. אבל האחים, שהם בני אדם עם בחירה, יכולים להרוג גם את מי שלא נגזר עליו. ולכן ראובן הציל אותו "מידם": מידי בעלי הבחירה. ובאמת, אילו האחים היו הורגים את יוסף, זו לא הייתה ראיה שהחלומות שקריים, כי הבחירה שלהם הייתה יכולה לבטל אותם.

"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". המעשים שתלויים בבחירה שלנו יוצאים מחוץ לשליטת שמים. זה בדיוק מה שנאמר כאן.

הסתייגויות ושאלות

האם אלוהים יכול בכל זאת להתערב? בוודאי. ייתכן שלפעמים, בנקודה זו או אחרת, הוא נוטל לידיו את המושכות. מה שנאמר כאן נוגע להתנהלות השוטפת, לא למקרים חריגים. אבל אין לנו דרך לזהות מתי זה קורה, ולכן אי אפשר לבנות על זה.

ומה עם המקורות שמדברים על אלוהים שמנהל את ההיסטוריה? יש גמרא יפה שמציעה עמדה מאוזנת. הגמרא (בבא קמא ס ע"ב) אומרת על חורבן ירושלים: "אמר הקדוש ברוך הוא: עליי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון... ואני עתיד לבנותה באש". כדי להבין את הדימוי, צריך לדעת משהו מדיני נזיקין. מי שמדליק אש, והאש מתפשטת ושורפת שדה של שכן, חייב לשלם. אבל הוא לא שרף את השדה בעצמו, כמו מי שזורק חץ. האש הלכה ושרפה מכוחה שלה. ובכל זאת הוא אחראי, כי הוא זה שהדליק אותה. זו אחריות עקיפה. ועכשיו הנמשל: אלוהים לא שרף את המקדש בעצמו. בני אדם עשו זאת. אבל הוא ברא אותם, עם היכולת להזיק והרשות לבחור, ולכן יש לו אחריות מסוימת על מה שהם עושים, כמו מי שהדליק אש. ולכן הוא "משלם": מבטיח לבנות מחדש. כלומר, הגמרא דוחה גם את העמדה שהכול הוא מעשה ידיו הישיר של אלוהים, וגם את העמדה שאין לו שום אחריות. החורבן היה מעשה של בני אדם, ולאלוהים יש אחריות עקיפה, שתבוא לידי ביטוי בתיקון עתידי.

ומכאן השלכה ראשונה, שנחזור אליה: אי אפשר להפיק לקחים תיאולוגיים מההיסטוריה. מי שהסיק מהשואה שחייבים להיות ציונים, ומי שהסיק ממנה שחייבים להתנגד לציונות, טועים באותה מידה. לא מפני ששתי המסקנות שגויות, אלא מפני ששניהם מנסים להסיק מסקנות על אלוהים מאירועים שאין שום הכרח שהוא מעורב בהם. אם השואה לא הייתה עונש מידיו אלא החלטה של הנאצים, אין טעם לשאול על מה הוא "העניש".