סמכות: למה מחשבה שונה מהלכה

שתי תודעות

כל מי שלמד תורה מכיר את ההבדל, גם אם לא ניסח אותו. מי שלומד הלכה מרגיש שהוא מפרש משהו שניתן לו. יש מקורות, יש פסקים שהצטברו, ויש כללים, וכל פוסק מוסיף נדבך משלו לבניין שהולך ונבנה מדור לדור. הפרשנויות שלו ספוגות כמובן בתפיסת העולם שלו ובסביבה שלו, אבל מבחינתו הוא מפרש, לא ממציא. ואת הפרשנויות האלה, שהן חלק מהעולם שאלוהים ברא, אפשר לראות כהשלמה למתן תורה.

במחשבה המצב אחר, ואם נהיה ישרים, נודה בזה. מעבר לכמה עקרונות בסיסיים מאוד, אמונה באלוהים, מתן תורה, כל הוגה יצר עולם מושגים שלם משלו. רב סעדיה גאון והרמב"ם, עם ההשפעה של הפילוסופיה המוסלמית־יוונית. המהר"ל והרמח"ל, שבנו עולמות שקשורים לקבלה. החסידות לגווניה. אלה לא תרגומים של אותם רעיונות לשפות שונות. אלה עולמות רעיוניים שונים, יצירה של ההוגה עצמו, ולכן קשה לראות בהם פרשנות למסורת. אפילו המילה "אלוהים" לא מתפרשת אצל כולם אותו דבר. כל הוגה הוא מעין "מונאדה", עולם סגור בפני עצמו.

למה זה כך? כי מחשבה נוצרת בשכל, ויש מעט מאוד הנחות מוסכמות שהתקבלו בסיני. ומכאן נובע שבתחום המחשבה אין סמכות. ואם כך, גם אדם רגיל יכול, ואולי צריך, להוסיף "מונאדה" משלו לצד גדולי העולם, בלי לפגוע בכבודם. מי שישתכנע ממנו יקבל את דבריו, בדיוק כמו את דברי כל הוגה אחר.

רק בדורות האחרונים, מאז שהתחילו ללמוד "מחשבה" בישיבות כמקצוע, התחילו להתייחס אליה כאילו היא הלכה: עם "פסקים", עם "דעת הרב", עם "סמכות". זו טעות, והיא נובעת משמרנות ומהרצון להגן על המסורת. אבל ההגנה הזאת מזיקה למסורת יותר ממה שהיא עוזרת לה.

סמכות מהותית וסמכות פורמלית

כדי להבין למה בהלכה יש סמכות ובמחשבה אין, צריך הבחנה אחת. יש שני סוגי סמכות.

סמכות מהותית היא סמכות של מומחה. כשרופא רושם לי תרופה, אין עליי חובה לציית לו. אני שומע לו כי השתכנעתי שהוא יודע יותר ממני. אם אשתכנע שהוא טועה, לא אקח את התרופה. סמכות פורמלית היא סמכות של תפקיד. חוקי הכנסת מחייבים אותי לא כי חברי הכנסת הם החכמים ביותר, אלא כי זה תפקידם, ולכן יש לציית גם כשלדעתי הם טועים. פרופסור למשפטים הוא מומחה, ואין לו שום סמכות פורמלית. ברגע שהוא מתמנה לשופט, יש לו. המינוי לא הוסיף לו ידע, רק תוקף.

בהלכה יש סמכות פורמלית, ויש לה סיבה: ההלכה דורשת התנהגות, לא מחשבה. אפשר לדרוש מאדם להתנהג בדרך מסוימת גם כשהוא לא מסכים, כמו שאפשר לדרוש לציית לחוק. אבל אי אפשר לדרוש מאדם לחשוב משהו. ציווי "תאמין ש..." אינו ניתן לקיום, כמו שראינו. ולכן בתחום של עובדות ושל אמונות אין סמכות פורמלית בכלל.

ומי קיבל סמכות פורמלית בהלכה? התורה נותנת אותה לסנהדרין ("לא תסור", דברים יז), ורק בענייני הלכה. מאז שאין סנהדרין, לחכמים יש בעיקר סמכות מהותית: שומעים להם כי הם יודעים יותר. (וגם זה דורש דיון, אבל הוא שייך לתחום ההלכה.)

אין סמכות על עובדות

הנקודה הזאת מכריעה לכל ההמשך. אי אפשר "לפסוק" עובדה. אם חכם אומר שהשמש סובבת סביב הארץ, זה לא הופך את זה לנכון. ואכן, בתלמוד יש טעויות מדעיות ומתמטיות. יש בו עכבר שנוצר מהעפר, ואפילו הרמב"ם עוד האמין בו, על סמך "עדויות" של זמנו. אין בזה שום דבר מפתיע. חכמים היו בני אדם שחיו בעולם של זמנם.

ומה עם "רוח הקודש"? התורה עצמה קובעת קרבן מיוחד לסנהדרין שטעתה בהוראה, "פר העלם דבר של ציבור". אם בית הדין הגדול ביותר יכול לטעות, ודאי שחכם יחיד יכול. ואין בזה פגיעה בהלכה. המחויבות לפסקי חכמים נשענת על הסמכות הפורמלית שלהם, לא על כך שאינם טועים.

מכאן אפשר למיין את ענייני המחשבה לשלושה סוגים. הראשון, עובדות: יש אל אחד? הוא משגיח? המשיח יבוא? על עובדות אין סמכות. השני, מטרות ודרכים: מה תפקידנו בעולם, איך לעבוד את ה'. כאן יש אולי מקום להדרכה, אבל לא לסמכות מחייבת. והשלישי, מוסר: חכמים לא קיבלו סמכות לקבוע מה מוסרי. רק כשהם הופכים נורמה מוסרית להלכה, היא מחייבת, ואז מכוח ההלכה. וכך גם לגבי מה שנקרא "דעת תורה": עמדות של חכמים בשאלות פוליטיות, הסכמי שלום, מלחמה, מדיניות. יש להן לכל היותר סמכות מהותית של אדם חכם, ולא יותר.

ויש לזה השלכה שכבר כאן צריך להזכיר, ונחזור אליה. אם אין סמכות על עובדות, מה עושים עם תפילות שמניחות עובדה מסוימת, למשל שאלוהים מתערב בעולם ומרפא חולים? אי אפשר להתפלל להתערבות אלוהית רק מכוח סמכות, כשבתוכנו פנימה אנחנו חושבים שהיא לא קיימת. השאלה הזאת תלווה אותנו.

ואם יש עובדות שנמסרו כמסורת מסיני? ייתכן. ואז יש להן סמכות מהותית: אני מקבל אותן כי סביר שאלוהים יודע טוב ממני. אבל זה נכון רק לעובדות שנמסרו כפי שהן. כמעט כל השאר, תפיסות שגיבשו חכמים בכלי ההיגיון והפרשנות שלהם, טעון בחינה, גם אם הוא מוצג בתלמוד כמובן מאליו. זו המשמעות של "תיאולוגיה רזה": השלד שאפשר לקבל בסבירות גבוהה, מכוח מסורת או מכוח היגיון. את השאר, אם תרצה, קבל. ואם לא, דחה.