השכל קודם: מה עושים כשההיגיון מתנגש במסורת?

"האמונה מעל השכל"?

רבים אומרים שהאמונה "מעל השכל". כשההיגיון סותר אותה, זה "ניסיון" שצריך לעמוד בו. העמדה כאן הפוכה לגמרי: השכל קודם לכל, גם בענייני אמונה. ויש לכך סיבה פשוטה. גם מי שמחליט "לוותר על השכל ולהאמין", משתמש בשכל כדי להחליט את זה. ובהחלטה הזאת הוא עלול לטעות בדיוק כמו בכל החלטה אחרת. אין דרך לברוח מהשכל. מה שהשכל מחייב, זה מה שאני אמור לחשוב, ובזה אני אמור להאמין, וכך אני אמור לנהוג.

העמדה הזאת אינה חדשה. רבי שמעון שקופ, מגדולי ראשי הישיבות בליטא לפני כמאה שנה, כתב בהקדמה לספרו שחובת האדם לציית למה שהשכל מחייב קודמת לתורה עצמה. הוא הדגים זאת בדיני ממונות: האיסור לגזול מניח שיש משהו ששייך לי ומשהו ששייך לך, ואת זה קובע השכל והמשפט האנושי, עוד לפני התורה. התורה באה ומוסיפה לזה תוקף. ולפניו, רבינו ניסים גאון, לפני כאלף שנה, הסביר שגויים נענשים גם על דברים שלא נצטוו עליהם, כי "כל המצוות שהן תלויות בסברה ובהבנת הלב, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ". מצווה שמבוססת על ההיגיון מחייבת כל אדם, בכל זמן ובכל מקום, גם בלי ציווי.

שלושה סוגי קשיים

ובכל זאת, מי שמאמין שהייתה התגלות בסיני צריך לקחת בחשבון שאולי דווקא הוא טועה, ולתת משקל למסורת. השאלה היא מתי. כדאי להבחין בין שלושה סוגים של קושי.

הסוג הראשון הוא אי־הבנה. לא ברור לי למה מניחים תפילין דווקא כל יום, ולמה דווקא על יד שמאל. כאן סביר לסמוך על אלוהים: ייתכן שהוא יודע משהו שאני לא יודע, ואחרי שהגעתי למסקנה שהוא קיים ושהוא ציווה, אני מוכן לקבל שההיגיון שלי חלקי.

הסוג השני הוא קושי מול המוסר או מול חוקי הטבע. איסור שנראה לי לא מוסרי, או נס כמו קריעת ים סוף, שסותר את הפיזיקה. זה קושי, אבל לא סתירה. מי שברא את חוקי הטבע יכול לשנות אותם. ובמקרה של קושי מוסרי, ייתכן שיש שיקול מוסרי שאני לא רואה, או שיש כאן שיקול דתי שגובר על השיקול המוסרי במקרה הזה, כמו שקורה גם בין שני ערכים מוסריים. כאן אפשר לחפש פירוש, אפשר לקבל את הקושי ולחיות איתו, ואפשר גם להתלבט.

וכדאי להוסיף הבחנה חשובה. מעט מאוד ממה שהגיע אלינו במסורת הוא "דבר ה'" במובן הישיר. כמעט הכול עבר עיבוד ופרשנות של בני אדם לאורך הדורות. לכן, ברוב המקרים, ההתנגשות אינה בין דבר ה' לבין דעתי, אלא בין פרשנות אנושית קדומה של דבר ה' לבין דעתי. ומצד שני, גם הדעה שלי אינה ודאית. רק כששני הצדדים אינם ודאיים, יש מקום לשקול: אולי לפרש אחרת, ואולי לוותר על העמדה שלי. אין כאן כלל גורף, לא לטובת המסורת ולא לטובת השכל.

הסוג השלישי הוא סתירה לוגית ממש. למשל, הטענה שאלוהים יודע מראש מה אבחר, ושבכל זאת הבחירה שלי חופשית לגמרי. כאן, כפי שנראה בהמשך, אין מה לקבל, גם אם ירצה המאמין, כי אין כאן תוכן שאפשר לקבל אותו.

בעולם הישיבות אומרים: "עדיף לדחוק בלשון מאשר בסברה". כלומר, כשנתקלים בטקסט קשה, עדיף לפרש את המילים בצורה מאולצת מאשר לקבל רעיון לא הגיוני. זה בדיוק הכיוון שבו הולכים כאן. אבל הכלל הזה לא פותר הכול: צריך תמיד להחליט כמה דחוקה הלשון וכמה דחוקה הסברה, וההחלטה הזאת נשארת שלנו.

אי אפשר להאמין בסתירה

למה אי אפשר "להאמין" בסתירה? כי משפט כמו "הדבר הזה נכון וגם לא נכון" אינו טענה. הוא אוסף מילים בלי תוכן. כמו "מלבן שהאלכסון שלו קצר מהצלע": אפשר לומר את המילים, אבל אין שום דבר שהן מתארות, ולכן אין כאן במה להאמין. ומכאן גם משהו על אלוהים: גם הוא "לא יכול" לעשות סתירה. זה לא חיסרון ביכולת שלו, כי סתירה אינה משהו שאפשר לעשות. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, טו) כתב שהבלתי אפשרי לוגית אינו נתון ליכולת האל, והוסיף ש"אין חולק על זה אחד מאנשי העיון". ואגב, מניין בכלל שאלוהים "כול־יכול"? אין לזה מקור ברור. מה שאפשר לומר הוא שיכולתו גדולה לאין ערוך משלנו.

והרמב"ם עצמו נהג כך. ב"שמונה פרקים", ההקדמה שלו לפרקי אבות, הוא מציב סתירה בין הפילוסופים לחז"ל בשאלה מי גדול יותר: מי שאין לו תאווה לרע, או מי שיש לו תאווה והוא מתגבר עליה. הפילוסופים אמרו שהראשון, וחז"ל אמרו "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". הוא לא דחה את הפילוסופים בגלל שחז"ל אמרו אחרת. הוא ניסה ליישב, ומצא שבעצם שניהם אמת. והיישוב שלו: הפילוסופים דיברו על עבירות שכל אדם מבין שהן רעות, כמו רצח, גזל או כפיות טובה. בעבירות כאלה, באמת עדיף מי שבכלל לא רוצה לעשות אותן: מי שמתאווה לרצוח, יש בנפשו פגם. ואילו חכמים דיברו על מצוות שאינן מובנות מעצמן, שהשכל לא מחייב אותן, כמו בשר בחלב או שעטנז. עליהן אמרו: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". כלומר, כאן אין שום פגם ברצון, וגדולתו של האדם היא דווקא שהוא נמנע בגלל הציווי. ושתי האמירות נכונות, כל אחת בתחומה. ובשאלה אחרת, אם העולם נברא או היה קיים תמיד ("קדמות העולם"), הוא כתב במפורש (מורה נבוכים ב, כה) שאילו היה מופת, כלומר הוכחה שכלית מוחלטת, שהעולם קדמון, הוא היה מפרש לפיה את פסוקי הבריאה בתחילת ספר בראשית. בדיוק כמו שפירש את הפסוקים שמתארים את אלוהים כבעל גוף ("יד ה'", "עיני ה'") כמשל, כי הוכח לו שאלוהים אינו גוף. הוא לא קיבל את קדמות העולם רק מפני שלא הייתה לה הוכחה כזאת. וספר הכוזרי ניסח את זה בחדות: "חלילה לאל מהיות דבר התורה סותר עדות דבר הנראה עין בעין או דבר שהוכח במופת שכלי". מה שנכון נשאר נכון, והמסורת לא יכולה לבטל אותו.

האם מותר לאסור לחשוב?

כאן עולה קושיה מהתורה עצמה. כתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", וחז"ל למדו מכאן איסור על "הרהור מינות", כלומר על מחשבות של כפירה. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ב, ב–ג) מרחיב: אסור לקרוא בספרי עבודה זרה, ואסור להרהר בכל מחשבה שעלולה "לעקור עיקר מעיקרי התורה", כי "דעתו של אדם קצרה". איך זה מתיישב עם כל מה שנאמר על חופש המחשבה?

התשובה היא שאיסור כזה אינו הגיוני, מכמה סיבות. ראשית, השאלה אם יש אלוהים היא שאלה של עובדה, וציווי לא יכול לקבוע מה נכון. כמו שחוק של הכנסת לא יכול לצוות עליי לחשוב שהשולחן שלפניי לא קיים: אפשר לומר את המילים, אי אפשר לחשוב אותן. שנית, כל עוד אדם לא הגיע למסקנה שהתורה מחייבת אותו, היא עוד לא מחייבת אותו, ואיסור לבדוק לא חל עליו. אחרת, גם עובד אלילים יכול לומר: "הדת שלי אוסרת עליי לבדוק אותה", ולעולם לא יצא ממנה. שלישית, "הפה שאסר הוא הפה שהתיר": השכל הוא הבסיס לאמונה. איך אפשר להשתמש בו כדי להגיע לאמונה, ואז לאסור להשתמש בו? רביעית, קריאה בספרי הגות, גם כאלה שמסקנותיהם שונות, מרחיבה את הדעת ומעמיקה את האמונה. וחמישית, מה שאפשר לכנות "מקח טעות": אם אדם היה עוזב את האמונה אילו שמע את כל הטיעונים, אז האמונה שלו כרגע אינה תוצאה של הכרעה אמיתית, אלא של כך שלא נחשף לצד השני. זו "אמונה בטעות", כמו עסקה שנעשתה בלי לדעת פרט מהותי, שההלכה רואה בה "מקח טעות". ואם הוא היה נשאר מאמין, מה הטעם באיסור?

לכן קשה לראות כיצד איסור כזה יכול לחייב במובנו הפשוט, גם אילו נאמר במפורש. איסור על בירור האמת עומד בסתירה ליסוד שעליו נשענת האמונה עצמה. ואפשר גם להציע פירוש. הרמב"ם עצמו קרא ספרי פילוסופיה רבים שחלקו על התורה, ובראשם אריסטו, שטען שהעולם קדמון. סביר שהוא לא התכוון לאסור עיון רציני. אפשר להבין שהפוסקים ניסחו את האיסור בחריפות כדי להרחיק את הציבור הרחב, שלא ידע להתמודד. ומי שבאמת מסוגל לעיון כזה, לא ישאל את הפוסקים אם מותר לו, ובצדק. מי שמקבל את ההוראה, טוב שנכתבה בשבילו. ומי שלא, אין לו נזק מכך שנכתבה. ואם מישהו עדיין חושב שמי שחושב בחופשיות עובר עבירה? אפשר לחיות עם זה בקלות. מה שאי אפשר לחיות איתו הוא התחושה שמחשבה חופשית היא עבירה בעיני מישהו. מי שמאמין באלוהים, ובהיגיון שלו, יודע שאלוהים לא יכול לאסור דבר כזה.