פתיחה: "דיאטה" למחשבת ישראל

למה בכלל צריך את זה?

כמעט בכל קהילה יש אנשים שיש להם שאלות על האמונה. חרדים ודתיים־לאומיים, צעירים ומבוגרים, ולא פעם גם חילונים שמתעניינים. השאלות הן לפעמים מהסוג שמטריד במיוחד: האם אלוהים באמת יודע מה אני אבחר מחר? למה צדיקים סובלים? האם התפילות שלי נענות? מה בדיוק אני חייב להאמין בו, ומה אני יכול לשחרר? ולרוב האנשים האלה אין איפה לשאול. בחלק מהמקומות עצם השאלה נחשבת "כפירה". במקומות אחרים מקבלים נזיפה, או חיבוק חם, אבל לא תשובה. יש שעונים "זו עצת היצר", ויש שעונים בסיפור על צדיק. והתוצאה ידועה: אנשים רציניים ומוכשרים עוזבים את הדת, ומי שנשאר, נשאר לפעמים מהסיבות הלא נכונות: פחד משינוי, או חוסר מוכנות להיות ישר עם עצמו.

המאמר הזה נולד מתוך המצוקה הזאת. הוא מנסה לעשות למחשבת ישראל מה שאפשר לכנות "דיאטה": לחפש את השלד המינימלי שחייבים להאמין בו כדי להיות יהודי מאמין, ולבדוק ביושר מה מתוך כל השאר הוא תוספת. התברר, כפי שנראה, שחלק גדול ממה שנחשב "עיקרי אמונה" הוא בעצם דעות של הוגים מסוימים: דעות מכובדות, לפעמים יפות מאוד, אבל בלי סמכות מחייבת, ולפעמים גם בלי תוכן ברור. תיאולוגיה "רזה" כזאת (תיאולוגיה היא תורת האלוהות, מה אפשר לומר על אלוהים ועל יחסו לעולם) קלה יותר להגנה, והיא משחררת את המתלבטים מהצורך לקבל "עסקת חבילה" שלמה, שבה אם לא מאמינים בכל פרט, כאילו לא מאמינים בכלום.

נקודת המוצא

מאמר זה ממשיך מאמר קודם, שבו הראינו שיש אלוהים, שהוא ברא את העולם ואת חוקי הטבע, שהוא המקור ליכולת שלנו להבין את העולם ולמוסר, ושהוא ציווה עלינו בסיני. מכאן ואילך השאלה היא אחרת: מה עוד צריך להאמין? מה אומרת היהדות על היחס בין אלוהים לעולם, על ההשגחה, על ניסים, על תפילה, על לימוד תורה, ועל האמונות הרווחות שכולנו גדלנו עליהן?

הגישה שתנחה אותנו כבר הוצגה שם, אבל כדאי לחזור עליה במשפט. הספקן והפונדמנטליסט מסכימים על דבר אחד: ש"אמת חייבת להיות ודאית". הספקן מסיק מכאן שאין אמת, והפונדמנטליסט מסיק שהאמת נמצאת "מעל השכל", ואסור לבדוק אותה. הדרך השלישית אומרת: אפשר לדעת דברים בסבירות גבוהה, בלי ודאות, ותמיד מותר לבדוק. האמונה היא תוצאה של חשיבה, לא תחליף לה. ולכן גם כאן, בכל שאלה, נשאל: מה סביר? מה מוכח? ומה רק נאמר?

אין "אפיפיור" ביהדות

לפני שמתחילים, צריך לומר משהו על הסמכות. בתחום ההלכה יש מסגרת ברורה: מקורות, כללי פסיקה, ודרך להכריע. בתחום מחשבת ישראל אין כזאת. ולכן, כשמישהו אומר על רעיון "זו כפירה", הוא לא ענה על שום דבר. "אתה כופר" הוא תחליף לטיעון, לא טיעון.

ההוכחה הטובה ביותר שאין ביהדות "מחשבה רשמית" היא ההיסטוריה שלה. הרמב"ם ניסח את האמונה בשפה של הפילוסופיה היוונית־ערבית. המהר"ל ניסח אותה בשפה שלו. הקבלה, החסידות והרב קוק, כל אחד בנה עולם מושגים שונה, ולפעמים ההוגים האלה בכלל לא היו מבינים זה את זה. כל דור ניסח מחדש את האמונה בשפת זמנו: "מורה נבוכים" לרמב"ם, "מורה נבוכי הזמן" במאה ה־19, "לנבוכי הדור" של הרב קוק. מי שחושב שיש נוסח אחד מחייב של מחשבת ישראל, פשוט לא מכיר אותה.

ומכאן נקודה חשובה: אין "פילוסופיה יהודית". יש פילוסופיה נכונה ופילוסופיה שגויה. פילוסופיה נכונה מחייבת את כולם, יהודים ולא יהודים, ופילוסופיה שגויה לא הופכת נכונה בגלל שיהודי כתב אותה. לכן במאמר הזה לא נשען על מקורות "מוסמכים". נביא מקורות, לפעמים רבים, אבל רק כדי להמחיש ולהראות שהדברים לא חדשים לגמרי. הטיעון עומד או נופל לפי ההיגיון שלו.

חכמים עצמם ידעו את זה. הגמרא (פסחים צד ע"ב) מביאה מחלוקת בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בשאלה אסטרונומית, ורבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אומר: "נראין דבריהן מדברינו". האמת יכולה להיות אצל האחרים, וחכמים לא התביישו לומר זאת. זה לא זלזול בחכמים. להפך. לראות בהם בני אדם גדולים, שיכולים לטעות, מכבד אותם יותר מלראות בהם מלאכים.

ויש מי שיטען: "דברים כאלה גורמים לאנשים לעזוב". התשובה היא שהאמת חשובה, ושדווקא ההתעלמות מהשאלות היא מה שמרחיק. בתקופת ההשכלה, לפני כמאתיים שנה, רבים עזבו את היהדות כי העמידו אותם בפני ברירה בלתי אפשרית: להיות "חכם רשע" או "צדיק טיפש". המאמר הזה מניח שאפשר להיות גם חכם וגם מאמין.