תורה ומדע: מה עושים עם סתירות?

מאיפה בכלל באה הבעיה?

"סתירות בין תורה למדע" נשמע כמו נושא אחד, אבל בעצם יש כאן שני סוגים שונים מאוד של בעיות, וכדאי להפריד ביניהם מההתחלה.

הסוג הראשון הוא סתירה בין המדע לבין קביעה של חכמים: למשל, פרט מדעי שמופיע בתלמוד ונראה שגוי. כאן, אחרי כל מה שראינו, אין בעיה של ממש. חכמים היו בני אדם, הם חיו בעולם המדעי של זמנם, ולפעמים טעו. אין להם סמכות על עובדות. זה מסלק מהדיון חלק גדול מהקושיות.

הסוג השני הוא סתירה בין המדע לבין התורה עצמה, דבר ה'. כאן הבעיה אמיתית: אלוהים יודע את המציאות, והוא לא אמור לטעות לגביה. ולכן, אם יש סתירה אמיתית, כזאת שאי אפשר לפרש אותה, נשארות שתי אפשרויות בלבד: לוותר על העובדה המדעית ("כנראה הבנו אותה לא נכון"), או לפקפק בכך שהתורה מאלוהים. ברור למה זה מטריד. ומי שלא מאמין בתורה, או מי שלא מאמין במדע, לא מוטרד בכלל. הקונפליקט קיים רק אצל מי שמקבל את שניהם.

נקודת המוצא: יושר לשני הכיוונים

ומי שמקבל את שניהם, צריך להיות ישר כלפי שניהם. הנה משל. אתה מכיר היטב את חוק המשיכה. פתאום אתה רואה מטוס עומד באוויר, ואין לך מושג באווירודינמיקה. האם תוותר מיד על חוק המשיכה? ודאי שלא. תניח שיש הסבר שאתה לא מכיר. וכך גם באמונה: מי שמאמין על בסיס טוב, לא חייב לוותר על אמונתו בגלל קושי אחד. אבל גם ההפך נכון: אם יופיעו עשרות "מטוסים" כאלה, בכל מקום, בלי שום הסבר, תצטרך בסוף לחשוב מחדש על חוק המשיכה. ולכן אסור להתעלם מקשיים, או לדחות אותם בתירוצים ריקים. מספיק הרבה קשיים רציניים יכולים לחייב חשיבה מחדש. זה ההבדל בין מי שמאמין, לבין מי שמאמין בעיניים עצומות.

שני כלים

הכלי הראשון: פירוש סמלי. התורה היא "הוראה": היא עוסקת בעיקר במה לעשות, ולא בתיאור עובדות. לכן, תיאור עובדתי שנראה לא סביר, אפשר לפעמים לפרש כמשל. המפרשים עשו זאת בכמה מקומות.

הכלי השני: תוספות מאוחרות. ייתכן שחלק מהפסוקים נוספו לתורה בתקופה מאוחרת. על כך נדבר בהמשך, בפרק על חקר המקרא.

וכדאי לזכור: יש הבדל בין סתירה מול מדעי הטבע (פיזיקה, ביולוגיה), לבין סתירה מול מדעי הרוח (היסטוריה, ארכיאולוגיה). מדעי הטבע מבוססים בדרך כלל על ניסויים שאפשר לחזור עליהם, ולכן האמון בהם גבוה יותר. במדעי הרוח, הממצאים לרוב חלקיים יותר ומתפרשים בדרכים שונות. מידת האמון בכל תחום משפיעה על האופן שבו נטפל בסתירה.

השיטה: חמישה שלבים

כשנתקלים בסתירה, כדאי לעבור חמישה שלבים, לפי הסדר.

שלב ראשון: האם יש באמת סתירה? האם המדע סותר את התורה עצמה, או רק פירוש של חכם, או מסורת עממית? לפעמים הסתירה נעלמת כבר כאן.

שלב שני: האם אפשר לפרש אחרת? אולי אפשר להבין את הפסוק אחרת, אפילו בדוחק. כמה דוחק מותר? זה תלוי בשני דברים: עד כמה הקושי חמור, ועד כמה אנחנו סומכים על המסורת כולה. מי שסומך עליה מאוד, יהיה מוכן לפירוש דחוק יותר.

שלב שלישי: מה בדיוק אומר המדע? האם זה ממצא מוצק, או פרשנות לא הכרחית של ממצאים? האם רוב המדענים מסכימים? וכאן אזהרה חשובה: לא מספיק לומר "המדע יכול לטעות". זה נכון, אבל גם המסורת והפירושים שלנו יכולים לטעות. מי שאומר "המדע יכול לטעות" על כל דבר שלא נוח לו, מרוקן את הדיון מתוכן.

שלב רביעי: אם יש סתירה חזיתית, מה המשמעות שלה? האם אפשר לחיות איתה, ועל מה לוותר?

שלב חמישי: המבט הכולל. האם כל הקשיים יחד יוצרים "משבר", כמו עשרות המטוסים במשל, או שאפשר להמשיך לחיות איתם ולחפש פתרונות?

דוגמאות

קיום אלוהים. יש הטוענים שהמדע מוכיח שיש רק חומר. אבל זו לא מסקנה מדעית. זו הנחה פילוסופית, ובמאמר הקודם ראינו שהתמונה המדעית דווקא מחזקת את האמונה.

השגחה וניסים. אם אלוהים אינו גוף, איך הוא יכול להזיז אלקטרון בלי לשבור את חוקי הפיזיקה? זה קושי אמיתי, ואין לו פתרון מלא. אבל הקשיים של העמדה שיש רק חומר גדולים לאין ערוך, ולכן עם הקושי הזה אפשר לחיות.

חופש הרצון. בחקר המוח יש היום הסכמה רחבה שאין בחירה חופשית. אבל גם זו לא מסקנה מדעית, אלא פרשנות פילוסופית של הממצאים. הממצאים עצמם מראים שיש קשר בין תהליכים במוח לבין ההחלטות שלנו, ולא שההחלטות נקבעות מראש.

גיל העולם. לפי המסורת, העולם נברא לפני כ־5,780 שנה. לפי המדע, לפני כ־14 מיליארד שנה. זו אולי הסתירה המפורסמת ביותר, והוצעו לה שבע דרכים. לא כולן שוות, וכל אחד יבחר לפי מידת האמון שלו במסורת:
1. "יום" בסיפור הבריאה הוא תקופה ארוכה, ולא 24 שעות. הרי בימים הראשונים עוד לא היו שמש וירח, שלפיהם נמדד יום.
2. העולם נברא "מבוגר", עם היסטוריה שנראית ארוכה. כמו שהמדרש אומר שאדם הראשון נברא כאדם בוגר, ולא כתינוק.
3. היו עולמות קודמים. המדרש אומר שאלוהים "בונה עולמות ומחריבן", והמאובנים שייכים לעולמות שקדמו לשלנו.
4. סיפור הבריאה הוא תוספת מאוחרת לתורה, שהושפעה מסיפורים של עמים אחרים.
5. סיפור הבריאה הוא משל, שבא ללמד ערכים ולא לתאר מה קרה.
6. בתחילת הבריאה הזמן זרם בקצב אחר. לפי תורת היחסות, קצב הזמן תלוי במצב שבו נמצאים, וייתכן ש"ששה ימים" מנקודת מבט אחת הם מיליארדי שנים מנקודת מבט אחרת.
7. שיטות התיארוך של המדע מניחות שחוקי הטבע היו תמיד אותו דבר. אבל המדע קיים רק כמה מאות שנים, והוא מכליל מהן למיליארדי שנים. זו הכללה ענקית.

למה להביא גם הצעות דחוקות? כי זה בדיוק השלב השני בשיטה: ככל שהאמון של אדם במסורת גדול יותר, הוא יהיה מוכן לקבל הצעה דחוקה יותר.

האבולוציה והמפץ הגדול. כאן דווקא יש הקבלה לא רעה בין המדע לתורה. סדר האבולוציה דומה לסדר ששת ימי הבריאה: קודם העולם הדומם, אחר כך הצמחים, אחר כך בעלי החיים, ולבסוף האדם. ובעיקר: אין שום סתירה בין האבולוציה לאמונה. אלוהים יצר את העולם, ואפשר בהחלט שעשה זאת באמצעות האבולוציה. כפי שראינו במאמר הקודם, האבולוציה פועלת בתוך חוקים שמישהו כתב.

הסיכום: רוב הבעיות של "תורה ומדע" נובעות משתי טעויות. טעות אחת היא הנחות לא סבירות על המדע: שהוא תמיד צודק, ושאין הבדל בין ממצא לבין הפירוש שלו. הטעות השנייה היא הנחות לא סבירות על התורה: שהיא ספר מדע, ושכל פרט בה מתאר עובדה.

היחס בין תורה למדע: דרמה בחמש מערכות

אפשר לתאר את ההיסטוריה של היחסים בין תורה למדע כמחזה בחמש מערכות. הסדר אינו בהכרח לפי הזמנים: כל העמדות קיימות גם היום.

המערכה הראשונה: אין הבחנה. לפני העת החדשה, לא הבחינו בין מדע לתורה. המדע של אריסטו נחשב חלק מהאמת הדתית, ולא היה שום קונפליקט.

המערכה השנייה: עימות. המדע החדש, מגלילאו ואילך, התחיל לסתור את מה שנחשב למסורת. נוצר עימות, וכל צד ניסה לנצח את השני.

המערכה השלישית: שני מישורים. כדי לסיים את העימות, הציעו לחלק: המדע עוסק ב"מה" וב"איך", והתורה עוסקת ב"למה". לאותו גשם יש הסבר מטאורולוגי, ויש הסבר של שכר ועונש, ושניהם נכונים, כל אחד במישור שלו. זה נשמע יפה, אבל כבר ראינו שזה לא עובד: אם להסבר המטאורולוגי יש סיבה מלאה לגשם, אין מקום לסיבה מלאה נוספת. שני הסברים מלאים לאותה תופעה סותרים זה את זה.

המערכה הרביעית: "הכול סיפור". הגישה הפוסט־מודרנית אומרת: גם המדע הוא רק "סיפור", בחירה שרירותית, ולכן מותר לבחור בסיפור הדתי. זה נוח, כי זה פוטר מכל עימות. אבל המחיר כבד: אם אלוהים הוא רק סיפור שבחרתי, זו כניעה לאתאיזם. כלשון הרב קוק: "יש אמונה שהיא ככפירה". ואלוהים שהוא רק יצירה של המאמין, הוא בדיוק מה שהאתאיסטים טוענים: "אופיום להמונים".

המערכה החמישית: חיבור. זו העמדה שמוצעת כאן. המדע אינו סותר את המסורת, יש לו ערך חיובי, ואפשר להשתמש בו כחלק מלימוד התורה עצמו.

כדי להבין איך החיבור הזה עובד, כדאי להכיר שתי תכונות של החשיבה המדעית. הראשונה: המדע עוסק ב"צורה" ולא ב"מהות". הוא מתאר איך דברים מתנהגים, אבל לא אומר מה הם בעצמם. ולכן הוא משאיר מקום לשאלות שהוא לא שואל. דוגמה יפה: הפילוסוף היווני אנכסימנדרוס הציע שהעולם נוצר מ"חומר ללא צורה", שהתפצל לניגודים: חם וקר, חיובי ושלילי. זה מתאים להפליא לפיזיקה המודרנית, שבה חלקיק ו"אנטי־חלקיק" נוצרים יחד, וגם ל"אור אין סוף" של הקבלה, שאין לו שום תכונות. התכונה השנייה: המדע מפרק. הוא מבחין, מפריד ומנתח. לימוד תורה צריך גם לחבר ולאחד. ולכן, בתמונה המשולבת, יש שני שלבים. בשלב הראשון, המחקר האקדמי מביא את העובדות, באופן האובייקטיבי ביותר שאפשר. בשלב השני, לימוד התורה שואל "למה", ומחבר את התמונה.

דוגמה אחת היא "מידות הדרש". אלה הכללים שבעזרתם חז"ל למדו הלכות מפסוקי התורה: למשל "קל וחומר" (אם דבר אסור במקרה הקל, ודאי שהוא אסור במקרה החמור), או "גזירה שווה" (כששתי מילים זהות מופיעות בשני מקומות בתורה, לומדים מאחד לשני). המחקר האקדמי יכול להראות שהכללים האלה לא נוצרו בבת אחת. הוא יכול להראות איך הם התפתחו לאורך הדורות, ואיך בתי מדרש שונים השתמשו בהם בדרכים שונות: היו חכמים שדרשו כל מילה וכל אות, והיו שאמרו "דיברה תורה כלשון בני אדם", ולא דרשו כל פרט. זה השלב הראשון, התיאור.

וכאן נוצרת לכאורה סתירה חזיתית. החוקרים מראים שמידות הדרש התפתחו בהדרגה: אצל הלל הזקן היו שבע מידות. אחריו, אצל רבי ישמעאל, שלוש־עשרה. רבי עקיבא מיין אותן אחרת. בדור שאחריו מופיעה ברייתא של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ובה שלושים ושתיים מידות. ורב שרירא גאון כבר מונה עשרות רבות של כללים. מכאן נראה שמדובר בהתפתחות היסטורית ארוכה, ולא בדבר שניתן בסיני. ומנגד, כל הראשונים והאחרונים מסכימים שמידות הדרש, לפחות בדרש של ההלכה, הן מסורת מסיני.

אבל כשמסתכלים שוב, שני הצדדים צודקים. דרכי הדרש ניתנו למשה בסיני באופן "גולמי": כאינטואיציה, כדרך חשיבה, ולא כרשימה מסודרת של כללים. ואחר כך, לאורך הדורות, הן עברו תהליך של ניסוח וסידור: חכמים נתנו להן שמות, הגדירו אותן, ויצקו אותן לתבניות קבועות. ההתפתחות ההיסטורית שהחוקרים מתארים היא התפתחות של הניסוח, ולא של המידות עצמן. וזה תהליך שמאפיין את התפתחות ההלכה כולה: מאינטואיציה שמתקבלת מהרב, לכללים מסודרים שכל דור מנסח כדי לשמור על מה שקיבל.

אבל זה לא סוף העיון. בשלב השני, הלומד המאמין שואל: מה כל ההשתלשלות הזאת אומרת לנו? מה ההיגיון שמחבר את כל השיטות? ואיך כל הגוונים שהמחקר הפריד יוצרים יחד תמונה אחת שלמה? כאן הלומד מבצע "הרמוניזציה", כלומר מחבר את מה שהמחקר פירק.

ודוגמה שנייה, בולטת עוד יותר: הרב מרדכי ברויאר, מגדולי חוקרי המקרא המאמינים, לקח את הניתוח של חוקרי המקרא, שחילקו את התורה לכמה מקורות שונים, וקיבל אותו. אבל הוא טען שכל המקורות האלה הם דבר ה', ושאלוהים עצמו כתב את התורה בכמה "קולות", כדי לבטא כמה צדדים של האמת. כלומר, הוא השתמש בכלי של המחקר, והגיע איתו למסקנה דתית.

ואגב, גם הלימוד בישיבות בדורות האחרונים כבר קרוב מאוד לחשיבה האנליטית של האקדמיה. בישיבות הליטאיות פותחה שיטת לימוד שנקראת "חקירות": שואלים מה בדיוק ההגדרה של דין מסוים. למשל, האם האיסור הוא על האדם או על החפץ? ויש מושג שנקרא "שני דינים": כשיש סתירה בין שני מקורות, מראים שבעצם מדובר בשני דינים שונים, שכל מקור עוסק באחד מהם. זו בדיוק חשיבה אנליטית: לפרק דבר אחד לחלקים, ולהבחין ביניהם. כלומר, החיבור בין לימוד תורה לבין חשיבה מדעית כבר מתרחש, גם אם לא תמיד קוראים לו כך.

ומה עם חקר המקרא?

מה כן בסכנה ומה לא. קודם כול, צריך להבהיר מה השאלה. במאמר הקודם ראינו שהייתה התגלות בסיני. בלי זה, אין בסיס למחויבות הדתית. יש מי שהציע "לוותר" על מתן תורה כאירוע היסטורי, ולראות בתורה אוסף של תובנות רוחניות או של התגלויות פרטיות לנביאים שונים. אבל אז המחויבות שלנו תלויה רק באמון שלנו באנשים מסוימים, ומחויבות דתית מלאה לא יכולה להיבנות על זה. הכוח של המסורת היהודית הוא בכך שהיא עברה בפומבי, אצל עם שלם. לכן על עצם ההתגלות אי אפשר לוותר.

אבל מעבר לזה, נשארת שאלה אחרת: מה בדיוק ניתן בסיני? העיקר השמיני של הרמב"ם אומר ש"כל התורה הזאת שבידינו" ניתנה למשה. השאלה היא לא רק אם זה נכון עובדתית, אלא גם אם זה עיקר מחייב. אולי גם אותו אפשר להכניס ל"דיאטה"? והשאלה הזאת הופכת דחופה בגלל חקר המקרא, שמעורר שאלות לא פשוטות על העיקר הזה. ושאלות כאלה, מי שמכבד את המדע לא יכול להתעלם מהן.

מה טוען חקר המקרא? אפשר לתאר את הטענות בשלושה מישורים. הראשון: קשיים בנוסח של המקרא עצמו. השני: אי־התאמה בין התוכן לבין ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים. והשלישי: קשיים אחרים בתוכן. כל אלה יחד מובילים חוקרים רבים למסקנה שהמקרא מורכב מכמה חיבורים שונים, שנקראים "תעודות". ומכאן ההשלכה התיאולוגית: התעודות נכתבו בתקופות שונות, בידי מחברים שונים, ולא ניתנו בסיני.

ארבע גישות של מאמינים. בעולם המסורתי יש כמה דרכים להתמודד עם זה. הגישה השמרנית תוקפת את המחקר עצמו: היא טוענת שהממצאים מוצגים כאמת מוסכמת, אבל בפועל רבים מהם שנויים במחלוקת גם בין החוקרים, ומיישבת את הקשיים לפי המסורת. גישה שנייה מקבלת את הקשיים בטקסט, אבל מפרשת אותם אחרת. כמו הרב מרדכי ברויאר, שקיבל את החלוקה לתעודות, וטען שאלוהים עצמו כתב את התורה בכמה "קולות". גישה שלישית מקבלת גם שהיו תוספות מאוחרות, אבל טוענת שהן תוצאה של עריכה מאוחרת: התוכן ניתן בסיני, עבר במסורות שונות, ועורכים מאוחרים הוסיפו קטעי קישור וניסוח. וגישה רביעית מקבלת את הכול, גם שהתעודות נכתבו מאוחר, ובכל זאת טוענת שאין לכך משמעות תיאולוגית: למשל, שמתן תורה "התמשך" לאורך דורות, או שחלקים מהתורה ניתנו לנביאים מאוחרים, ועדיין הכול דבר ה'.

הקשיים בטקסט. הגישה המסורתית רואה בתורה מקשה אחת שניתנה למשה. אבל יש כאן שתי טענות נפרדות: שהטקסט אחיד, ושהוא קדום, מימי משה. ואפשר לפקפק בכל אחת מהן בנפרד. אפשר לחשוב שהתורה אחידה אבל נכתבה מאוחר, ואפשר לחשוב שהיא מורכבת מכמה חיבורים, אבל כולם מימי משה.

על הקדמות: יש פסוקים שנראים כאילו נכתבו אחרי משה. חלק מהטיעונים חלשים, כמו "והאיש משה ענו מאוד", שבו טוענים ש"משה לא היה כותב כך על עצמו". אבל יש קשיים רציניים יותר, כמו "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב), שמרמז שבזמן הכתיבה הכנעני כבר לא היה בארץ. וכדאי לדעת שגם פרשנים מסורתיים העירו על כך: אבן עזרא רמז שיש פסוקים שנכתבו אחרי משה, ורבי יהודה החסיד כתב שנוספו פסוקים מאוחרים. כלומר, הטענה שיש בתורה פסוקים מאוחרים אינה המצאה של חוקרים מודרניים.

על האחידות: יש ארבעה סוגים של קשיים. כפילויות: אותה מצווה, או אותו סיפור, חוזרים בכמה מקומות, בלי שאחד מתייחס לשני. סתירות: בפרשת בהר, עבד עברי יוצא לחופשי ביובל, ובפרשת משפטים הוא עובד "לעולם". חז"ל יישבו: "לעולם, לעולמו של יובל". שברים ברצף: מעברים פתאומיים בסיפור. והבדלי לשון: סגנונות כתיבה שונים בחלקים שונים. חשוב לומר שלא כל חזרה היא בעיה. החזרה על עשרת הדיברות בספר דברים היא חלק מנאום של משה, שמזכיר את מה שקרה. והחזרה על בניית המשכן היא פעם ציווי ופעם ביצוע. אבל יש מקרים שבהם קשה להבין את הכפילות, אם הטקסט נכתב בבת אחת.

השערת התעודות. בגלל הקשיים האלה, הציעו חוקרים את "השערת התעודות": שהתורה נערכה מארבעה מקורות, שכל אחד מהם נכתב בתקופה אחרת ובמקום אחר. לפי התמונה המקובלת, חלק מהם נכתבו בתקופת בית ראשון, בממלכת יהודה ובממלכת ישראל. ספר דברים נערך, לפי ההשערה, בימי המלך יאשיהו, אולי בזמן ש"נמצא" ספר התורה במקדש. והעריכה הכוללת, שאיחדה את כל החלקים, נעשתה עד ימי עזרא ונחמיה. אבל צריך לדעת: במחקר של היום, רבים נטשו את ההשערה בצורתה הפשוטה. למשל, הוער שהחלקים שלפני מתן תורה, כמו סיפורי האבות ויוסף, לא מתפצלים לתעודות שונות, וזה יכול להעיד שהם קדומים ונשמרו כפי שהם. רוב החוקרים היום מדברים על מודלים מורכבים יותר, עם תעודות וגם שכבות של עריכה. ויש מאמינים שכתבו ביקורות מקיפות, שמראות כמה ההשערה רחוקה מלהיות מוכחת.

הנוסח עד ימינו. ומה קרה אחרי העריכה? מנקודה מסוימת, עוד לפני אמצע ימי בית שני, הנוסח של התורה גובש, ולא עבר עוד עריכות. אבל שיבושים קטנים בהעתקה ודאי היו. חלקם מתועדים בתלמוד ובראשונים, ויש הבדלי נוסח זעירים בין ספרי תורה של עדות שונות, למשל בין התימנים לאשכנזים. במסורת כל כך ארוכה, בלי דפוס, לא סביר שלא נפלו שיבושים.

ומה המשמעות התיאולוגית? ועכשיו העיקר. אפשר להתווכח על הנחות המחקר ועל מסקנותיו, אבל לפחות בחלק מהן יש מידה לא מבוטלת של סבירות. השערת התעודות, לפחות בבסיסה, נשענת על קשיים אמיתיים בטקסט, ודחייתה מחייבת פירושים דחוקים. לכן נכון לקבל אותה באופן עקרוני, ולבדוק: האם היא סותרת את התיאולוגיה ה"רזה"? וכתרגיל, כדאי לבדוק את זה דווקא על הגרסה הקיצונית ביותר שלה. והתשובה היא שלא, מארבע סיבות.

ראשית, דווקא השערת התעודות מחזקת משהו חשוב: אם יש כמה מקורות שונים, ממקומות ומתקופות שונים, וכולם מספרים על האבות ועל מתן תורה עם ציוויים, סימן שהייתה מסורת קדומה מאוד על האירועים האלה, שקדמה לכל המקורות.

שנית, העורכים שמרו על הניסוחים השונים, ואפילו לא ניסו ליישב את הסתירות. זה סימן שהעריכה לא הייתה מגמתית: הם העבירו את מה שקיבלו, בנאמנות.

שלישית, התיאולוגיה הרזה צריכה רק דבר אחד: שהיה מעמד הר סיני, ובו מפגש כלשהו בין העם לבין אלוהים. היא לא צריכה שכל אות נמסרה למשה. בסיני ניתן גרעין מסוים, וכנראה גם רוב המצוות שבתורה. ועל זה אין סתירה של ממש, גם אם מקבלים את השערת התעודות. וגם "קדושת הנוסח", הדין שספר תורה צריך להיכתב בדיוק אות באות, הוא בעיקר החלטה הלכתית על מה נחשב ספר תורה, ולא קביעה היסטורית על מה שניתן בסיני.

רביעית, המחויבות למצוות אינה תלויה בכך שכל פרט ניתן בסיני. המצוות מחייבות מכוח הסמכות של מערכת ההלכה, והאותנטיות ההיסטורית של כל פרט אינה תנאי למחויבות אליו.

ומה עם הדרשות על כל אות? חז"ל דרשו כל אות, ואפילו את התגים, הקישוטים הקטנים שעל האותיות. אם הנוסח לא ניתן כולו בסיני, איך זה מתיישב? יש שלוש תשובות. אם כתיבת המקורות והעריכה נעשו בנבואה, עדיין יש מקום לדרוש כל אות. רבי ישמעאל, מגדולי התנאים, חלק על רבי עקיבא ולא דרש כל אות, כי "דיברה תורה כלשון בני אדם", ואפשר ללכת בשיטתו. וגם הכתב שבידינו אינו הכתב שבו ניתנה התורה: לפי הגמרא (סנהדרין כא ע"ב–כב ע"א), התורה ניתנה בכתב עברי קדום, ועזרא החליף אותו לכתב אשורי, הכתב שלנו היום. וזה לא פגע בקדושתה.

המסקנה. חקר המקרא אינו "מכת מוות" תיאולוגית. הדרך הנכונה להתמודד איתו היא לא להתווכח על כל טיעון, אלא לשאול: גם אם הטיעונים נכונים, האם הם פוגעים בשלד המינימלי? רק עליו צריך להילחם. כל מה שמעבר לו, אפשר לבחון בנחת, בלי פחד, בין אם הוא נכון ובין אם לא.