אמונות רווחות: מבט ביקורתי

איפה אנחנו

כדאי לעצור ולסכם. יש אלוהים. הוא ברא את העולם ואת חוקי הטבע, והוא המקור למוסר ולידיעה שלנו. הוא ציווה עלינו, ומכאן החובה לקיים הלכה. מאז, הוא כמעט לא מתערב: יש לנו בחירה חופשית, העולם מתנהל לפי חוקים, ואין ניסים ואין נבואה. זה השלד. ועכשיו נבחן כמה אמונות שנחשבות היום "עיקרים", ונראה אם הן שייכות לשלד.

בכל אחת נשאל ארבע שאלות. האם המושגים מוגדרים? האם הטיעונים עומדים בבדיקה? האם יש לה מקור ברור? והאם היא משרתת צורך, שמטיל ספק באמיתותה?

"עיקרים" שהם בעצם סברות

ראשית, תופעה כללית. לעיתים חכמים הציגו רעיונות שהגיעו אליהם בעצמם כאילו היו "עיקר אמונה" או "מסורת מסיני", כדי לחזק אותם. בירורים על ביאת המשיח ועל העולם הבא, סוגי ההשגחה, טעמי המצוות, "אורות" ו"כלים" בקבלה. אין לרובם מקור מחייב, והם יצירה של הוגים. והיום מקובל להציג רעיונות של הרמב"ם, הכוזרי, הרב קוק או המהר"ל כאילו הם מחייבים. זו העברה של סמכות ההלכה לתחום שבו אין לה מקום.

סגולת ישראל

האמונה הרווחת: יש הבדל מהותי, מולד, בין יהודי לגוי. לא רק הבדל של תרבות או חינוך, אלא הבדל ב"נשמה", כמעט כמו ההבדל בין שני מינים. ספר הכוזרי אף משווה את ההבדל בין יהודי לגוי להבדל בין אדם לבעל חיים. כדי לבדוק את האמונה הזאת, נשאל עליה שלוש שאלות.

מה בדיוק נטען? אין ספק שלכל עם יש קווי אופי משלו. הבלגים שונים מהאיטלקים, ושניהם שונים מהסינים. וסביר מאוד שגם לעם היהודי יש קווי אופי מיוחדים: המוצא המשותף, הנישואין בתוך העם, התלאות, התרבות וההיסטוריה המשותפת השאירו את חותמם. אבל הבדלים כאלה קיימים בין כל שני עמים, ולכן הם לא "סגולה". הסגולה טוענת דבר אחר: שיש לנו ייחוד מול כל העמים, מסוג שאין לשום עם אחר. וכאן מתחילה הבעיה: מה זה "הבדל מהותי", לעומת הבדל שנרכש בתרבות? אם הכוונה לגנטיקה, הרי לכל אדם יש גנטיקה ייחודית. אם הכוונה למבנה נפשי, הרי גם זה שונה מאדם לאדם. גם במדע, ההחלטה מתי שני בעלי חיים הם "מין אחר" נקבעת לפי קריטריונים שבני אדם קבעו. כלומר, לא ברור שבכלל יש למושג "הבדל מהותי" כאן משמעות ברורה. ומה עם הראיות שמביאים בדרך כלל לסגולה? למשל, המספר הגבוה של יהודים בין זוכי פרס נובל, או העובדה שהעם שרד אלפי שנים של גלות וחזר לארצו. אלה עובדות מרשימות, אבל הן לא מוכיחות "הבדל מולד". אפשר להסביר אותן לא פחות טוב בנסיבות: עם שחי שנים רבות במצוקה, נרדף ומודר ממקצועות רבים, למד לשרוד בעזרת השכל וההשכלה. ועם שבמשך דורות העריך לימוד מעל הכול, וחינך כל ילד לקרוא ולהתווכח על טקסטים, מגדל אנשים שמצליחים בתחומים של מחשבה. כלומר, ההצלחה יכולה להיות תוצאה של היסטוריה ושל תרבות, ולא של תכונה מולדת. וכשיש הסבר פשוט כזה, אין צורך להניח "סגולה".

האם רואים הבדל כזה? נניח לרגע שהמושג ברור. הבדל מהותי בין אדם לבעל חיים רואים מיד, בלי להתאמץ. האם רואים הבדל כזה בין יהודי טיפוסי לגוי טיפוסי? יש מי שאומר שכן, אבל קשה לקבל זאת. נראה שמי שאומר את זה לא מתאר מה שהוא רואה, אלא מה שהוא מסיק מהמקורות: "חז"ל אמרו, אז זה ודאי נכון". אפשר אפילו לבדוק את זה: לתאר למישהו התנהגות של אנשים שונים, ולשאול אותו מי מהם יהודי. קשה להאמין שהוא יצליח. וגם אם יצליח, עוד לא הוכח שמדובר בהבדל מולד, ולא בהבדל של תרבות.

מה המקורות? הפסוק המרכזי הוא "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט). שימו לב למילה "אם". זה לא תיאור של מה שאנחנו מלידה, אלא מטרה שמוצבת לפנינו, בתנאי שנקיים את הברית. גם "בך בחר ה'" מדבר על בחירה של אלוהים בנו, ולא על תכונה מולדת שלנו. ואם תשאלו: ומה עם הכוזרי? כאן כדאי לדעת כמה דברים. ראשית, הרמב"ם כנראה לא מקבל את עמדת הכוזרי, ולדעתו ההבדל בין יהודי לגוי הוא לכל היותר הבדל של תרבות והיסטוריה. כלומר, יש לנו אחד מגדולי הראשונים שמחזיק בעמדה הלא־מהותית, ולא ראה בה סטייה מהמסורת. שנית, ספר הכוזרי היה במשך רוב הדורות ספר הגות אחד מני רבים, שרוב לומדי התורה לא עסקו בו, ומחברו, רבי יהודה הלוי, היה בעיקר משורר. רק בדורות האחרונים, בעקבות הגר"א ובעיקר הרב קוק ובנו, הוא הפך לעמוד תווך של מחשבת ישראל. ושלישית, מניין הכוזרי לקח שרק יהודים יכולים להגיע לנבואה? ומניין שזו תכונה מולדת, ולא פשוט בחירה של אלוהים בעם הזה?

הסיכום: אין לאמונה הזאת מקור ברור. המושגים שלה לא מוגדרים. הטיעונים בעדה חלשים, ומבחינה אמפירית היא נראית מופרכת. ויש עוד דבר שכדאי לשים לב אליו, והוא אולי מסביר למה האמונה הזאת חזקה כל כך, למרות כל הקשיים. כשבודקים אמונה, כדאי לשאול גם: האם היא עונה על צורך כלשהו? כי אם כן, ייתכן שמחזיקים בה בגלל הצורך, ולא בגלל שהיא נכונה. ובמקרה הזה, יש צורך ברור. בעבר, הגויים שסביב היהודים היו לעיתים קרובות רודפים, אכזריים או חסרי השכלה, וקל היה להרגיש שאנחנו שונים מהם. היום, כשהגויים שאנחנו פוגשים הם אנשים משכילים, מוסריים והגונים, לפעמים יותר מאיתנו, קשה יותר להרגיש שונים. ואז עולה חשש: אם אנחנו לא שונים מהם, מה מייחד אותנו? ו"סגולה מולדת" עונה בדיוק על החשש הזה: גם אם במעשים אנחנו דומים להם, בנשמה אנחנו שונים. אולי זו הסיבה שרבים רואים באמונה הזאת עיקר מחייב, ומי שכופר בה נחשב בעיניהם "לא לגיטימי". ואם מי שמחזיק בעמדה ההפוכה הוא "כופר", הוא נמצא בחברה טובה: הרמב"ם, כאמור, כנראה חשב כך.

האם כל יהודי שנהרג הוא "קדוש"?

חייל שנפל, או מי שנרצח בפיגוע, מכונה "קדוש". המושג נגזר מ"קידוש השם". אדם שמת על קידוש השם הוא מי שבחר למסור את נפשו, בכוונה, למען ערך דתי. ועכשיו הבחינה: אדם שמת בתאונת דרכים, אף אחד לא קורא לו קדוש. הוא שילם מחיר כבד, אבל לא בחר, ולא לשם שמים. אדם שנרצח בפיגוע כשהלך ברחוב, גם הוא לא בחר ולא התכוון. לפי ההגדרה עצמה, הוא אינו "קדוש". אצל חייל שבחר להסתכן למען עמו מתקיימים לפחות חלק מהתנאים, בחירה ומטרה, ולכן המצב שונה.

לרעיון ש"כל יהודי שנהרג כי הוא יהודי הוא קדוש" אין מקור בחז"ל, וככל הידוע גם לא בראשונים. מאמרים שחיפשו לו מקור העלו חרס. המקורות שמדברים על רבי עקיבא ועל שאר הרוגי מלכות, שמסרו את נפשם במודע על לימוד תורה, הורחבו לכל נרצח. יש גם סיפור קבלי על מעלתם של הרוגי מלכות, אבל גם שם מדובר במי שמסר את נפשו. וברקע עומדת התפיסה שאלוהים מנהל את ההיסטוריה, ולכן כל מוות "מכוון". אותה כבר דחינו.

אפשר לכתוב על כך גם בכאב, ולא רק בניתוח. אחרי רצח של בחורי ישיבה בפיגוע, אדם מאמין רוצה לומר שנפלו על קידוש השם. אבל הוא לא יכול, כי זה לא נכון: הם נרצחו סתם, בלי כוונה ובלי בחירה, ונפילתם היא חילול השם נורא. "איה נוראותיו?" זו עמדה שמסרבת לנחמה שאינה אמיתית.

"הפוך בה והפוך בה, דכולא בה"

יש אמונה עממית רווחת שבתורה נמצא כל הידע שבעולם. מכוחה מחפשים בתורה "קודים" ודילוגי אותיות שמנבאים אירועים, חוקים של פיזיקה ומתמטיקה, עקרונות של פסיכולוגיה ושל ביולוגיה, ואפילו שיטה כלכלית, סוציאליזם או קפיטליזם.

סיפור להמחשה: תלמיד ישיבה בבני ברק נסע כל יום בצהריים ללמוד פיזיקה באוניברסיטה. חבריו שאלו אותו: "למה אתה נוסע? הרי הכול נמצא בתורה". הוא ענה: "אם הכול בתורה, אז גם הפיזיקה היא תורה, ואין שום בעיה שאסע. ואם כבר, תמצאו לי בדילוגי אותיות את הפתרון למשוואה שאני עובד עליה, ותחסכו לי את הנסיעה". אף אחד לא מצא.

אבל מעבר לבדיחה, השאלה היא עקרונית: האם הידע הזה באמת נמצא איפשהו בתורה? כאן אין שום שיקול הגיוני לכאן או לכאן, וגם התורה עצמה לא אומרת שהכול נמצא בה. לכן נטל הראיה על מי שטוען את זה. ובינתיים, אף אחד לא מצא בתורה ידע מדעי שלא היה ידוע לפני שהמדע גילה אותו. גם חכמים לא מצאו בה תרופות או המצאות שלא הכירו בזמנם.

ומה המקורות לאמונה? הראשון הוא המשנה באבות: "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה". אבל בפשטות, המשנה רק אומרת שהתורה חשובה מאוד, ושצריך להשתמש בה כבסיס לחיים. זו הגזמה ספרותית מוכרת אצל חז"ל, ולא קביעה שכל המדע נמצא בה. נכון שיש מפרשים, כמו רבנו יונה, שכתבו ש"כל חכמת העולם כלולה בה". אבל גם אם הם התכוונו לכך פשוטו כמשמעו, מניין הם ידעו? הם עצמם לא מצאו בה את חכמות העולם. אפשר גם להבין שהכוונה לחוכמה של ערכים ושל חיים, ולא לידע מדעי. המקור השני הוא המדרש בפתיחת בראשית רבה: כמו שמלך שבונה ארמון משתמש בתוכנית של אדריכל, כך אלוהים "הביט בתורה וברא את העולם". אבל גם זה משל על חשיבות התורה, ולא טענה שבתורה כתובים חוקי הפיזיקה.

ובאותו אופן, החיפוש אחר "השיטה הכלכלית־חברתית של התורה" הוא תוצר של החשיבה המודרנית. פוסקי ההלכה עסקו תמיד במקרים קונקרטיים: מה הדין בשאלה הזאת, במקום הזה ובזמן הזה. הם לא בנו שיטות. מי שלוקח פסיקות נקודתיות ומחלץ מהן "שיטה", מוציא מהן משהו שהן לא נועדו לתת, ובדרך כלל מוצא בהן בדיוק את מה שהוא עצמו חשב קודם.

הקבלה וספר הזוהר

האמונה הרווחת: ספר הזוהר נכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי, והקבלה כולה היא מסורת שנמסרה בסיני. כדי לבחון את זה, כדאי קודם להבין מה זו קבלה.

מה זו קבלה? רבים חושבים שקבלה היא "מיסטיקה": חוויות רוחניות, השגות, דברים מעל השכל. אבל רוב הקבלה אינה כזאת. היא שיטה רציונלית ומסודרת, עם מושגים משלה (ספירות, עולמות, צמצום), והדיון בה מתנהל בדיוק כמו בהלכה: מקשים, מיישבים סתירות, בונים מבנים מסובכים. ה"קבלה המעשית", הקמעות והשבועות, היא שוליים, ולפעמים בכלל מחוץ לתחום. יש גם דמיון בין הקבלה לתורות מיסטיות של עמים אחרים. ייתכן שמישהו למד ממישהו, וייתכן שאנשים בעלי כוח רוחני הגיעו לרעיונות דומים בנפרד.

מה מדבר בעדה? לקבלה יש שפה ומערכת מושגים עשירה ועקבית, וזה מראה שמדובר בגוף ידע אמיתי ולא בהמצאה מקרית. ויותר מזה: היא מציעה תשובות לשאלות שהפילוסופיה התקשתה בהן. לשאלה "צדיק ורע לו" היא עונה בתורת הגלגולים: אדם חוזר לעולם, ומקבל בגלגול אחד את מה שמגיע לו מגלגול אחר. לשאלת הרוע היא עונה בתורת הצמצום והשבירה. לשאלה איך מתוך אחדות נוצר ריבוי, היא עונה בתורת הספירות והעולמות.

ומה מדבר נגדה? דווקא היכולת הזאת לתת תשובות לשאלות קשות מעוררת חשד. ידוע שבכל התרבויות צומחות תורות מיסטיות, דווקא כשיש קשיים גדולים שהשכל הרגיל לא פותר. תורה שנותנת תשובה לכל קושי יכולה להיות אמת, אבל היא יכולה גם להיווצר בדיוק בגלל הקשיים. ובשאלת המסורת: האמון שלנו במסורת ההלכה נשען על כך שהיא עברה ברציפות ובחזית רחבה, בכל הקהילות, דור אחרי דור. הקבלה, גם אם הייתה לה מסורת, עברה אצל מעטים, מרב לתלמיד, בסתר. מסורת כזאת קשה מאוד לבדוק, ולכן האמון בה חלש יותר. בנוסף, לאורך הדורות היו סביב הקבלה פולמוסים חריפים, והיא שימשה גם משיחי שקר, כמו שבתי צבי.

אז מה המעמד שלה? לקבלה אין סמכות פורמלית: אי אפשר לחייב אף אחד לקבל אותה. אבל אם מישהו משתכנע שהאר"י צודק, זו זכותו המלאה, ואפשר בהחלט לנטות לחשוב כך. וגם אם הקבלה היא יצירה של המקובלים ולא מסורת מסיני, זה לא אומר שהיא חסרת ערך. היא עשויה לבטא אינטואיציות רוחניות עמוקות של אנשים גדולים, ושווה ללמוד אותה. מה שאין לו שום בסיס הוא הסגולות: סגולות לזיווג, לפרנסה, חוט אדום מקבר רחל. רבות מהן התחילו כ"מדע" של זמנן, כמו רפואה עממית. היום הן "יישומים פראיים" שמוצגים כאמונה, ומי שמבקר אותם נחשב כופר. זו דוגמה טובה לנזק שנגרם כשמעבירים סמכות לתחום שאינו שלה.

ריקנות: שלושה סוגים של שאלות

ראינו כמה דוגמאות לבעיה אחת שחוזרת: בתחום מחשבת ישראל יש הרבה שאלות שנראות עמוקות, אבל כשבודקים אותן, מתברר שמשהו בהן לא עובד. אפשר למיין אותן לשלושה סוגים.

הסוג הראשון: שאלות שיש להן משמעות, אבל אין לנו כלים לענות עליהן. למשל סגולת ישראל. אילו המושג היה מוגדר, זו הייתה שאלה אמיתית. אבל אין לנו דרך ממשית להכריע בה.

הסוג השני: שאלות שאין להן משמעות בכלל. למשל הפנתאיזם. כפי שראינו, "הכול הוא אלוהים" הוא בעצם אתאיזם במילים אחרות. המחלוקת נשמעת עמוקה: האם אלוהים הוא ישות נפרדת מהעולם, או שהוא העולם כולו? אבל נבדוק מה בדיוק אומר מי שטוען "אלוהים הוא העולם כולו". הוא לא טוען שיש בעולם משהו נוסף, מעבר למה שהמדען רואה: כוכבים, אבנים, אנשים, חוקי טבע. הוא רק קורא לכל זה "אלוהים". והאתאיסט מסתכל על אותו עולם בדיוק, ואומר "אין אלוהים, יש רק עולם". האם ביניהם יש ויכוח על משהו? האם יש ניסוי, תצפית או טיעון שיכול להכריע מי צודק? לא. הם מתארים את אותו עולם, ונותנים לו שמות שונים. ולכן זו מחלוקת על מילים, לא על תוכן.

הסוג השלישי: שאלות שיש להן צד אחד בלבד. למשל הצמצום. העמדה "הצמצום אינו כפשוטו" אומרת שאין שום דבר מלבד אלוהים. זה בעצם פנתאיזם הפוך: שם רק העולם קיים, וכאן רק אלוהים. ומכיוון שהצד הזה סותר את עצמו, כפי שראינו, נשארת רק אפשרות אחת. אין כאן באמת מחלוקת.

עוד דוגמה, מוכרת לכל מי שלמד מחשבה: "למה אלוהים ברא את העולם?" מתחת לשאלה הזאת מסתתרות שלוש שאלות שונות. הראשונה: מה הייתה הסיבה שגרמה לו לברוא? אבל השאלה הזאת מניחה שלכל מה שאלוהים עושה יש סיבה שגורמת לו, ומניין לנו? אפילו אדם שבוחר בחופשיות פועל בלי שסיבה תכריח אותו. ואלוהים, שהוא הראשון, אין שום דבר לפניו שיכול להניע אותו. השנייה: מה התכלית, לשם מה נברא העולם? אבל כאן משווים את אלוהים לאדם שעושה דברים כדי להשיג משהו, ולא ברור שזה נכון לגביו. והשלישית: איך ייתכן שהוא החליט לברוא דווקא ברגע מסוים, ולא קודם? גם כאן מניחים הנחות על אלוהים ועל הזמן, שאין לנו שום דרך לבדוק. כלומר, שאלה שנראית כמו הבסיס של כל התיאולוגיה, מתפרקת, כשבודקים אותה, לשאלות שאין להן תשובה או משמעות.

ניסוי: מחולל טקסטים. יש לזה המחשה מצחיקה ומטרידה. נבנתה תוכנת מחשב שיוצרת טקסטים "בסגנון" של הוגה מסוים, למשל הרב קוק, בלי שום תוכן. היא לומדת רק את מבנה המשפטים ואת הביטויים הטיפוסיים, ומרכיבה מהם משפטים. הקורא מקבל ארבעה טקסטים, אחד אמיתי ושלושה מזויפים, וצריך לנחש מי האמיתי. קורא רגיל נכשל במקרים רבים. גם קורא מיומן לא תמיד מצליח. המשמעות: אם אי אפשר להבחין בין טקסט אמיתי לבין רצף מילים בלי תוכן, יש לחשוד שחלק מהטקסטים האמיתיים עצמם לא מעבירים תוכן ברור. זה לא אומר שאין בהם ערך. אולי הם שירה, ושירה פועלת על הרגש ולא על השכל. אבל אז אי אפשר להתייחס אליהם כטענות על העולם.

לא ביקורת מבחוץ. הרב דוד כהן, "הנזיר", תלמידו הקרוב של הרב קוק, כתב בעצמו שרבים מהעוסקים בעיון באלוהות עוסקים ב"דיבור" ולא ב"מהות", כלומר במילים ולא בתוכן. והחוקר שלום צדיק הראה שהוגים יהודים בימי הביניים פירשו את המשנה "הכל צפוי והרשות נתונה" בדרכים שונות לגמרי, כל אחד לפי העמדה הפילוסופית שכבר הייתה לו. כלומר, הפירוש הוא תוצאה של הפילוסופיה, ולא המקור שלה. בדיוק מה שנטען כאן.