סיכום: מה נשאר, ולמה זה טוב

ארבעה סוגי שאלות

הטענה המרכזית של המאמר הזה היא שרוב מה שנקרא "מחשבת ישראל" הוא יצירה של הוגים, בלי סמכות, ולפעמים בלי תוכן ברור. בתחום הזה משתמשים הרבה במושגים עמומים, ולכן נוצרים ויכוחים מדומים, ו"קטלוג" של עמדות בלי בירור אמיתי. אפשר למיין את השאלות שבו לארבעה סוגים. שאלות חשובות, ששייכות לשלד הרזה. שאלות פחות חשובות, שלא שייכות לשלד, אבל אפשר לדון בהן ואולי להכריע, כמו שאלת נוסח המקרא. שאלות שיש להן צד אחד בלבד, כי הצד השני סותר את עצמו. ושאלות בלי משמעות.

למה זה כך? כי אין לאנשים סמכות בתחום הזה: הוא עוסק בעיקר בעובדות, והעקרונות שבו לא נמסרו בסיני. "מחשבת ישראל" מוגדרת בעיקר לפי מי חשב, יהודים, ולא לפי תוכן. ולא כל מה שיהודים חשבו נכון. לפעמים דווקא אצל אחרים נמצאת האמת.

"אפקט חוה"

ויש לכל זה לקח מעשי, שהוא אולי החשוב מכולם. לפי המדרש שרש"י מביא, חוה אמרה לנחש שאסור גם לגעת בעץ הדעת, אף שאלוהים אסר רק לאכול. הנחש דחף אותה עד שנגעה, ולא קרה כלום. ואז אמר: "כמו שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". ומכאן: "כל המוסיף, גורע".

כך גם עם המסורת. מי שמגן עליה כ"עסקת חבילה", גם על הליבה וגם על כל התוספות, מרחיב את החזית. וכשחלק שולי נופל, הכול נופל. כמה צעירים עזבו את הדת כי גילו שמשהו שלימדו אותם כ"עיקר" אינו מבוסס, והסיקו שכלום לא מבוסס? מי שמוכן להבחין בין הליבה לתוספות, מגן על המסורת טוב יותר. ולכן המסר למתלבט הוא פשוט: אם אינך מאמין במשהו שהוא תוספת, השלך אותו. אין שום סיבה לנטוש בגלל זה את המערכת כולה.

התמונה המלאה

ואפשר לסכם את שני המאמרים יחד. יש אלוהים. הוא ברא את העולם, את חוקיו ואותנו. הוא המקור לידיעה ולמוסר, הוא מצווה, ויש חובה לציית לו. העולם נפרד ממנו. הוא כנראה יודע מה קורה כאן, אבל בימינו כמעט לא מתערב. יש לנו בחירה חופשית, ואלוהים לא יודע מראש את בחירותינו, כי זה אילוץ לוגי. הטבע מתנהל לפי חוקים. אין ניסים ואין נבואה בזמננו. הרע הוא תוצאה של בחירות בני אדם ושל חוקי הטבע. ובשורה התחתונה: אנחנו, בבחירותינו, יחד עם חוקי הטבע, מנהלים ומובילים את העולם.

מכאן ההשלכות: בקשות בתפילה כנראה לא נענות, והודיה היא הזדמנות להודות על עצם החיים. להיסטוריה אין מסר אלוהי שאפשר לפענח. ואי אפשר לחלץ מהתורה שיטה חברתית או כלכלית. ומה שנשאר במרכז: ההלכה. לימודה וקיומה. זהות יהודית נקבעת לפי ההלכה, ולא לפי עקרונות מחשבתיים. ובזה עוסק מאמר נוסף.

נספח: היחס לציונות, "דרך שלישית"

לסיום, השלכה אקטואלית אחת. הזהות הדתית בישראל בנויה מ"חבילות" אידיאולוגיות. אם אתה ציוני־דתי, אתה אמור להקל בגיור, לתמוך בגיוס, ולראות במדינה "אתחלתא דגאולה". אם אתה חרדי, אתה אמור להתנגד לגיוס, להחמיר בגיור, ולראות במדינה מרד בגזירת הגלות. שתי החבילות נשענות על פרשנות תיאולוגית להיסטוריה: על ההנחה שאפשר לדעת מה אלוהים "עושה" במדינה הזאת. ואת ההנחה הזאת דחינו.

ואם כך, אפשר לפרק את החבילות. אפשר להיות ציוני ולהחמיר בגיור כמו חרדים. אפשר לתמוך בגיוס ובכל זאת להיות חרדי. אפשר לתמוך בהפרדת הדת מהמדינה ובכל זאת לשאוף שיהודים ישמרו מצוות. אפשר לראות בהלכה את מהות היהדות, ובכל זאת להתנגד לכפייה דתית ולהפיכת ההלכה לחוק המדינה. ואפשר לדון בגיור ובהיתר המכירה לגופם, בלי לומר "עוקרים את יסודות הדת" ובלי לראות בהם היתר פשוט. כשמנטרלים את המטפיזיקה, המחלוקות הופכות לשאלות מעשיות, שאפשר לדון בהן בשכל ישר. ורוב האנשים, בשני המחנות, יכולים למצוא את עצמם ב"דרך השלישית" הזאת באופן טבעי. היא לא ויתור על אמונה. היא תוצאה שלה.