מהי תורה ומהו לימוד תורה?

למה זה חשוב

ראינו שבימינו, כשאלוהים כמעט לא מתערב, המוקד של עבודת ה' עובר מהתפילה אל לימוד התורה. ואם כך, צריך לשאול שתי שאלות בסיסיות: מה זה בכלל "לימוד"? ומה זה "תורה"? השאלות נשמעות פשוטות, אבל התשובה עליהן משנה את התמונה כולה.

מהו "לימוד"?

לכאורה, אנחנו לומדים מכל דבר. מי שמתבונן ברחוב, בתור במכולת, בסרט או בספר טוב, יכול לצאת עם תובנות חשובות על התורה ועל העולם. אדם יצירתי ילמד משהו אפילו מציפור שעפה. אבל האם זה "לימוד"? במובן מסוים כן: זה משפיע עלינו ומשנה אותנו, בדרך כלל בלי שנשים לב. אבל במובן שמעניין אותנו כאן, "לימוד" הוא משהו אחר: עיסוק מכוון, שמטרתו להבין דבר מסוים לעומק. מי שצופה בסרט ומקבל תובנה, לא "למד". מי שמתיישב לעיין בסוגיה כדי להבין אותה, למד.

מהי "תורה"? מקור סמכות או מקור השראה

ומה הופך טקסט ל"תורה"? התשובה המוצעת כאן: תורה היא מקור מקודש, ומה שעושה אותו מקודש הוא שהוא ביטוי לרצון ה'. ממנו אנחנו לומדים מה אלוהים רוצה מאיתנו. ומכאן נובעת התכונה החשובה ביותר שלה: תורה היא מקור סמכות. אם אני מבין שהתורה אומרת משהו, אני מחויב לו, כי זה דבר ה'.

זה מה שמבדיל אותה מכל טקסט אחר. ספר טוב יכול לעורר בי תובנות חשובות, ואם אני משתכנע שהן נכונות, אני מאמץ אותן. אבל אם לא, אני חופשי לדחות אותן. כלומר, טקסט רגיל הוא מקור השראה. התורה היא מקור סמכות.

ומה עם הפירושים לתורה? התורה שבכתב לבדה אינה אומרת הרבה בלי פרשנות. ולכן גם הפירושים, הדיונים והמחלוקות, שמנסים לברר מה התורה אומרת, הם חלק מהתורה. הם הדרך לחשוף את התוכן שלה. וזה נכון גם כשאני לא מסכים עם פירוש מסוים: גם הוא ניסיון לברר את דבר ה'.

"חפצא" ו"גברא"

ועכשיו מתעוררת שאלה. אם פירושים הם חלק מהתורה, כי הם עוזרים לברר אותה, הרי גם פילוסופיה, ספרות ומדע יכולים לעזור לברר רעיונות תורניים. האם גם הם "תורה"? הרמב"ם עצמו כתב ש"מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה", החלקים העמוקים ביותר של התורה, הם בעצם הפיזיקה והמטפיזיקה. כלומר, לדעתו לימוד של תחומים כאלה הוא לימוד תורה לכל דבר. ואם כך, אולי כל תחום ידע הוא תורה?

כדי לענות, צריך הבחנה. בעולם הישיבות משתמשים בשני מושגים: "חפצא" (החפץ, הדבר עצמו) ו"גברא" (האדם שעושה). דין "בחפצא" הוא דין שנובע מהדבר עצמו. דין "בגברא" הוא דין שנובע מהאדם ומכוונתו.

תורה בחפצא היא טקסט שעצם העיסוק בו הוא לימוד תורה, בלי קשר לכוונת הלומד: הטקסט שמכיל את דבר ה', והפירושים שלו. תורה בגברא היא כל עיסוק אחר, שהופך לתורה רק בזכות הכוונה של הלומד: אם הוא לומד כדי להבין את רצון ה' ואת העולם, זו תורה. אם לא, לא.

ואפשר לצייר את זה כשני עיגולים. בעיגול הפנימי נמצאים המקורות המקודשים עצמם. בעיגול הרחב נמצאים כל תחומי הידע. העיגול הפנימי הוא תורה בחפצא. העיגול הרחב יכול להיות תורה בגברא. ויש כאן שלוש גישות. הגישה הקלאסית רואה רק את העיגול הפנימי כתורה, וכל השאר הוא "חול". הגישה הרחבה, בעקבות הרמב"ם, רואה בכל תחום ידע תורה. והגישה המוצעת כאן היא חיבור: יש תורה בחפצא, ויש תורה בגברא, ולשתיהן יש ערך.

המפתיע: תנ"ך ואגדה הם "תורה בגברא"

ועכשיו מגיע החידוש. מקובל לחשוב שכל הטקסטים התורניים, תנ"ך, אגדה, מדרש, הלכה, הם "תורה" באותה מידה. אבל כשבודקים, מתברר משהו מפתיע: כשלומדים תנ"ך או אגדה, המסקנות כמעט תמיד מתאימות למה שהלומד חשב מראש. הלקחים שמפיקים מפרשה בתנ"ך או מסיפור באגדה הם בדרך כלל ערכים שכולנו מכירים: להיות ענוותן, לחמול על הזולת, להתמודד עם ייסורים. ואם יש ערך שנוי במחלוקת, אמור לי מי הלומד, ואומר לך מה הוא ימצא. הסוציאליסט ימצא בתנ"ך סוציאליזם, והליברל ימצא ליברליזם. כלומר, בפועל, התנ"ך והאגדה לא באמת מתפקדים כמקור סמכות. הם מקור השראה. ולכן הם "תורה בגברא".

למה זה כך? יש לכך שלוש סיבות.

הסיבה הראשונה: המוסר אוניברסלי. אנחנו סומכים על המצפון שלנו, ועל עקרונות המוסר, כמצפן אמין. ולכן, אם נמצא בתנ"ך או באגדה ערך שנראה לנו לא מוסרי, לא נקבל אותו: נפרש אחרת, או נדחה. אף פעם לא שמענו על לומד דתי שזנח את ערך השוויון, למשל, כי השתכנע מהתלמוד שאסור. הוא תמיד ימצא פירוש.

הסיבה השנייה: הגמישות הפרשנית. הסיבה הראשונה לבדה לא מספיקה. אילו הטקסט המקראי היה חד־משמעי, אולי היינו נאלצים לקבל אותו גם כשהוא לא מתאים לנו. אבל טקסטים של תנ"ך ואגדה פתוחים לפרשנויות רבות מאוד, ולכן כמעט תמיד אפשר למצוא בהם את מה שמחפשים.

הסיבה השלישית: אין סמכות לגבי עובדות. העובדות שמתוארות בתנ"ך אינן "קדושות". עובדות היסטוריות אפשר ללמוד גם מספרים אחרים, ולפעמים ביתר דיוק. מה שחשוב בסיפור התנ"כי הוא הלקח, והלקח, כפי שראינו, הוא של הלומד.

ההלכה: "תורה בחפצא"

ומה עם ההלכה? כאן עולה קושיה טובה: גם בהלכה יש פרשנות אנושית, וגם שם חכמים מכניסים את הערכים שלהם. חז"ל אמרו ש"בן סורר ומורה" (בן שהתורה מצווה להמית) "לא היה ולא עתיד להיות", כלומר הגבילו את הדין עד שלא יתקיים לעולם. הם דרשו "עין תחת עין" לתשלום ממון, נגד הפשט. אז אולי גם ההלכה היא בעצם מקור השראה?

התשובה: בהלכה המצב שונה. נכון שיש מקרים כאלה, אבל הם מעטים. לרוב, כשיש קושי בהלכה, חכמים לא משנים את הדין כדי שיתאים לערכים שלהם. להפך, הם מחפשים הסברים יצירתיים כדי להבין את הדין, ומשאירים אותו כמו שהוא. היצירתיות בהלכה לא מיועדת להתאים את הדין לתפיסות שלנו, אלא להתאים את התפיסות שלנו לדין. הדין נשאר בתוקף, בין אם נסכים לו ובין אם לא. וגם המקרים החריגים, כמו "עין תחת עין", אינם התאמה של הדין לערכים, אלא שימוש בכללי דרשה שיטתיים, שחז"ל הכירו ונהגו לפיהם.

ולכן להלכה יש שלושה דברים שאין לאגדה. יש בה טקסט מחייב: פסוקים ומקורות שמצווים במפורש. יש בה מסורת פרשנית: כללי פסיקה ומנגנון של הכרעה. ויש בה תודעה פרשנית: מי שלומד ופוסק הלכה מרגיש שהוא מגלה משהו שכבר קיים, ולא ממציא אותו.

דוגמה: איסור חזיר: המקור הוא פסוקים מפורשים. הדיון ההלכתי עוסק בפרטים: מה נחשב "חזיר", מה נחשב "אכילה", מה הדין בתערובת. וכל הדיון הזה, גם כשהוא מסובך, הוא בירור של מה שהתורה אמרה.

ומה עם חוקר?

ומה עם חוקר אקדמי שלומד סוגיות הלכתיות? אם הוא חוקר את התלמוד כמו שהיה חוקר את המשפט של תרבות עתיקה אחרת, הוא לא עוסק בלימוד תורה, גם כשהוא לומד בדיוק אותם טקסטים. כי לימוד תורה הוא עיסוק בדבר ה' כדבר ה', ולא כחומר מחקר.

ומה עיקר הלימוד?

ומכאן מסקנה מעשית: מי שכבר יש לו תפיסה מגובשת ביסודות האמונה, צריך להקדיש את עיקר הלימוד שלו להלכה. זה לב התורה. אבל זה לא אומר ששאר התחומים חסרי ערך. יש אנשים ומצבים שבהם דווקא התורה בגברא נחוצה יותר. מי שעוד מברר את דרכו, את שאלות האמונה והערכים, צריך לעסוק גם בבירורים האלה, ולפעמים בעיקר בהם, כל עוד הוא צריך.

ומה עם התנ"ך עצמו?

כאן יש התלבטות כנה. התורה שבכתב היא ודאי דבר ה', גם החלקים הסיפוריים שבה. ולכן העיסוק בה הוא, במובן מסוים, תורה בחפצא: יש לו ערך מעצם העובדה שעוסקים בדבר ה'. ואכן יש לה קדושה: כותבים ספר תורה בדיוק, אות באות. אבל צריך להבחין בין שני דברים. קדושת הנוסח: המילים עצמן קדושות. וקדושת התוכן: המסרים מחייבים. בחלקים הסיפוריים יש קדושת נוסח, אבל, כפי שראינו, התוכן שלהם לא באמת מתפקד כמקור סמכות. ולכן קשה לראות מה בדיוק "הערך המוסף" התורני שמקבלים מלימוד התוכן של הסיפורים, מעבר להשראה שהם נותנים.

ויש לזה רמז ברש"י הראשון על התורה. רש"י מביא את שאלתו של רבי יצחק: למה התורה לא פתחה ב"החודש הזה לכם", המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל? הרי עיקר התורה הוא המצוות. ורש"י עונה שסיפור הבריאה בא ללמד שהעולם כולו שייך לאלוהים, ולכן הוא רשאי לתת את ארץ ישראל למי שהוא רוצה. אבל עצם השאלה מראה שגם חכמים הניחו שעיקר התורה הוא החלק ההלכתי, ושהחלקים הסיפוריים צריכים הצדקה.

למה אנשים לא רואים זאת כך?

רבים נהנים הרבה יותר מלימוד תנ"ך ואגדה מאשר מלימוד הלכה. למה? יש לכך כמה סיבות אפשריות. ראשית, הרבה יותר נעים ללמוד דבר שמתאים למה שאתה כבר חושב, מאשר להתכופף שוב ושוב בפני ציווים שאתה לא מבין. שנית, התנ"ך עוסק בדברים שקרובים לחיים: השגחה, נבואה, אנשים ורגשות, מלכים ומלחמות, טוב ורע. ושלישית, ההקשר התיאולוגי: מקובל לחשוב שכל מה שקשור לקדושה הוא מקשה אחת, וכל טקסט תורני הוא "תורה" באותה מידה.

מבט היסטורי

הגישה שהוצגה כאן שונה מהמקובל בשני כיוונים. מצד אחד, היא מצמצמת: "תורה בחפצא" היא בעיקר ההלכה. מצד שני, היא מרחיבה: "תורה בגברא" כוללת לא רק את שאר הטקסטים התורניים, אלא כל תחום ידע, לפי כוונת הלומד. וזה לא חידוש גמור. בישיבות ליטא, שהניחו את היסודות ללימוד ברוב הישיבות היום, לא התייחסו לחיבורים שמעבר להלכה ולעיון התלמודי כ"תורה" במובן המלא, ולא הקדישו להם זמן בסדר הלימוד.

מחשבת ישראל: תורה או יצירה?

ועכשיו לשאלה שלשמה התכנסנו. מהי מחשבת ישראל? אם הרמב"ם לקח רעיון מאריסטו, האם הרעיון הפך ל"תורה"? ואם תומאס אקווינס, התיאולוג הנוצרי, כתב רעיון דומה, האם הוא פחות תורה? מקור הרעיון לא קובע אם הוא נכון, ולא אם הוא תורה. הרמב"ם לא קיבל את הרעיונות האלה בסיני. הוא חשב אותם. אפשר לקרוא לזה "גיור" של רעיונות, אבל הגיור לא משנה את מהותם.

ויש גם הבדל של תודעה. בהלכה, מי שלומד ופוסק מרגיש שהוא מפרש את המקורות, גם כשהוא בעצם מכניס בהם את התובנות שלו. במחשבה, ההוגה, אם הוא כן עם עצמו, יודע שהוא לא באמת מפרש, אלא בונה שיטה משלו. כמו ההבדל בין מי שמפרש אגדה לבין מי שיוצר אגדה חדשה. ולכן מחשבת ישראל היא בעיקר יצירה אנושית, ולא פרשנות לדבר ה'. היא יכולה להיות תורה בגברא, כמו כל פילוסופיה, לפי כוונת הלומד, אבל היא לא תורה בחפצא.

לסיכום

תורה היא מה שניתן לנו ממרום כדבר ה', ועובר אלינו במסורת. סביבה נוצרות פרשנויות והרחבות, וגם הן תורה, במידה שהן חושפות את כוונתה. ההלכה היא התחום היחיד שעומד בכל הקריטריונים של תורה בחפצא: טקסט מחייב, מסורת של פרשנות והכרעה, ותודעה פרשנית. כל השאר, תנ"ך כמקור לקחים, אגדה, מחשבה, פילוסופיה ומדע, יכול להיות תורה בגברא, לפי כוונת הלומד. וזה לא מעט, אבל זה משהו אחר.