הממד הקיומי: מה נשאר?

"גוי שמקיים מצוות"

כאן מתבקשת הקושיה, ומי שמתלבט ודאי שואל אותה: "השארת מעט מאוד. היהודי שלך הוא בעצם 'גוי שמקיים מצוות'. אלוהים לא מעורב בחייו, הוא לא מבקש ממנו כלום באופן אישי, התפילות שלו לא נענות, ולהיסטוריה אין משמעות. מה נשאר?"

ההגדרה "גוי שמקיים מצוות" אינה מופרכת, וכדאי לא להיבהל ממנה. הייחוד של היהודי הוא ההלכה והמחויבות אליה. כל השאר, להיות בן אדם טוב, לחשוב, לאהוב, משותף לכל בני האדם. וזה לא מעט. זה בדיוק מה שאלוהים רוצה מאיתנו.

מתפילה לתורה

ובכל זאת, יש משהו שהתמונה הזאת משנה בעבודת ה'. בתקופות שבהן אלוהים היה מעורב, התפילה הייתה במרכז: מבקשים, ונענים. היום, לפי כל מה שראינו, עבר זמנה של התפילה כמוקד של עבודת ה'. אבל יש מוקד אחר, והוא לא פחות ישיר: לימוד תורה. מי שלומד תורה חושף את דבר ה', את מה שאלוהים רוצה. זה הקשר הישיר שנשאר לנו איתו. זה "קישור שמים וארץ": אלוהים הסתלק מהעולם, אבל השאיר בו את דברו, ומי שלומד אותו, פוגש אותו. במובן הזה, הלימוד ירש את מקום התפילה.

"ומה עושה מי שלא יכול ללמוד, או לא אוהב?" אפשר לשאול בחזרה: ומה עושה מי שלא יכול להתפלל כל היום, כמו שהמליצו חז"ל? אין מרשם אחד לכולם. מי שלא יכול ללמוד, יעסוק בחסד, בעשייה ציבורית, בקיום מצוות בכוונה. ובכלל, הדברים האלה לא מיועדים לכולם. מי שמרגיש טוב עם התפיסה הרווחת ועם מקומה של התפילה, ימשיך בדרכו. הדברים פונים למי שמרגיש את הקושי.

"מצוות תלמוד תורה" ו"לימוד תורה"

ויש כאן נקודה שמסבירה תמיהה ישנה. מבחינה הלכתית, די בקריאת שמע בבוקר ובערב כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה מן התורה. אז למה מדברים על "ביטול תורה" כעל חטא חמור, ולמה "תלמוד תורה כנגד כולם"? התשובה: יש הבדל בין המצווה לבין הלימוד. המצווה היא מינימום. אבל לימוד התורה הוא דבר רחב ועמוק הרבה יותר: הוא הדרך להידבק באלוהים ולחשוף את דברו. ומי שמבין את ערכו, לומד כמה שהוא יכול, לא כי ציוו עליו, אלא כי זה מה שהוא רוצה. דבקות אי אפשר לצוות. "ביטול תורה" אינו מושג הלכתי, אלא מושג שמעל ההלכה.