ומה הלאה? מאלוהי הפילוסופים לאלוהי התורה

עד כאן הגענו רחוק. יש סיבה ראשונה. יש מי שכתב את החוקים. יש מי שבנה אותנו כך שנבין את העולם. ויש מקור לטוב. שלושת הטיעונים הראשונים הוכיחו אל פילוסופי: בורא, מתכנן. לא ברור שזו אותה ישות, אבל זה סביר. ושני הטיעונים האחרונים הוסיפו משהו חשוב: אלוהים דאג שנוכל להבין את העולם, והוא רוצה שנעשה טוב. כלומר, זה כבר אל טוב ומעורב, שמצפה מאיתנו למשהו.

אבל עדיין חסר משהו. הפילוסופיה לא יכולה להגיד לנו מה אלוהים רוצה בדיוק, ולא להכריע בין הדתות. מהטיעונים האלה אי אפשר להגיע לשבת ולתפילין. לשם כך צריך התגלות: שאלוהים "ידבר" עם בני אדם ויאמר להם מה הוא רוצה.

למה לצפות להתגלות?

אפשר לשאול: אולי המוסר הוא כל מה שאלוהים רוצה? אם כך, לא צריך התגלות. אבל תחשבו על זה כך. לפני הבריאה היו שלוש אפשרויות: לא לברוא עולם בכלל, לברוא עולם מושלם שאין בו בחירה, או לברוא עולם שיש בו בחירה. אלוהים בחר באפשרות השלישית. אילו המטרה הייתה רק שנתקן את עצמנו מוסרית, עדיף היה לא לברוא אותנו כלל, ולחסוך את כל הסבל. לכן המטרה קשורה בבחירות שלנו, אבל היא נמצאת מעבר לעולם. יש משל סיני על עני שקנה בשתי המטבעות האחרונות שלו פרוסת לחם ופרח. "הלחם, כדי לחיות. הפרח, כדי שיהיה בשביל מה לחיות". המוסר הוא הלחם. יש גם פרח.

ואת הפרח הזה, את המטרה הדתית, אנחנו לא יכולים לגלות לבד. לכן צפוי שאלוהים יתגלה ויאמר לנו. ואם כבר ברור שיש אל שמצפה מאיתנו למשהו, התגלות היא דבר צפוי, לא מופרך. יש מי שאומר "במקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה", וטרטוליאנוס, מאבות הכנסייה, אמר "אני מאמין כי זה אבסורד". כאן המהלך הפוך: האמונה בהתגלות היא תוצאה של חשיבה, לא תחליף לה.

העד

המסורת היהודית מעידה על התגלות כזאת, לעם שלם בהר סיני, ולא לאדם אחד. התורה עצמה מדגישה את זה: "כי שאל נא לימים ראשונים... השמע עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". על מי נטל ההוכחה? מסורת נחשבת אמינה עד שמוכיחים אחרת, לא להפך. כך אנחנו מתייחסים לכל מה שידוע לנו על ההיסטוריה: סומכים על מה שסופר ונכתב, אלא אם יש סיבה טובה לחשוד. אם היינו דורשים הוכחה לכל מסורת, לא היינו יכולים לדעת שום דבר על העבר.

ויש הבדל בין מי שראה לבין מי ששמע. שמעון מסתכל בשעון ורואה שהשעה שתיים. ראובן, עיוור מלידה, אומר לו: "אולי העיניים שלך מטעות אותך?". שמעון לא יתרשם. הוא ראה. הספקות הם "נחלתם של עיוורים", של מי שלא חווה בעצמו. אנחנו, הדורות הבאים, במקום של ראובן. השאלה שלנו היא כמה אנחנו סומכים על מי שראה. ככל שהדבר המדווח מוזר יותר, צריך יותר אמון. אבל אחרי הראיות הפילוסופיות, התגלות כבר לא מוזרה כל כך.

"אבל ניסים לא קורים"

כאן עולה הקושיה המפורסמת ביותר. ניסח אותה דייוויד יום, שכבר פגשנו בפתיחה. יום היה מהספקנים המפורסמים בהיסטוריה ומבקר חריף של הדת, והוא אמר: כשמישהו מספר לך על נס, תשאל את עצמך מה סביר יותר, שהנס באמת קרה, או שהמספר טעה, הגזים או שיקר? נניח שחבר מספר לך שראה אדם מת קם לתחייה. ברור שתחשוב שהוא התבלבל. אנשים טועים ומגזימים כל הזמן, ומתים לא קמים לתחייה אף פעם. לכן, אמר יום, תמיד סביר יותר שהסיפור על הנס שגוי.

לעיתים קרובות יום צודק. גם מאמינים לא מקבלים כל סיפור על נס. ויש גם משהו נכון בדרישה לשקול את שני הצדדים. בבריטניה הורשעה פעם אישה ברצח שני תינוקותיה, על סמך חישוב שהסיכוי ששני תינוקות ימותו "מוות בעריסה" הוא אחד ל־64 מיליון. אבל שכחו לשקול שגם רצח כפול של תינוקות הוא נדיר מאוד. צריך לשקול את שני הצדדים. ובכל זאת, בטענה של יום יש בעיה אחת גדולה, וכדאי להבין אותה היטב.

יום מניח את מה שהוא רוצה להוכיח. "מתים לא קמים" ו"ניסים לא קורים" נכונים רק אם אין מי שיכול לעשות אותם. ויש כאן מעגל קסמים: לעולם לא נקבל עדות על נס, ולכן "אף פעם לא היו עדויות על ניסים", ולכן ממשיכים לא לקבל. דוגמה: לפני שלושים שנה, אילו מישהו היה מספר "נשיא שחור של ארצות הברית העביר רפורמה גדולה בבריאות", זה היה נשמע כמו סיפור על חייזרים, ואף אחד לא היה מאמין לו. היום, כשכולם יודעים שהיה נשיא כזה, הדיווח על הרפורמה נשמע סביר לגמרי. אותו סיפור בדיוק, אבל מה שאנחנו כבר יודעים משנה לגמרי כמה הוא סביר. כך גם כאן. מי שכבר הגיע, בטיעונים הקודמים, למסקנה שיש אל שברא את העולם ומצפה מאיתנו למשהו, לא חושב שהתגלות היא דבר מופרך. בשבילו, הסיפור על סיני הוא סיפור על משהו שצפוי היה שיקרה.

ואיך בכלל בודקים אמינות של עדות? לא בחישוב הסתברויות. בית משפט של ערעור לא בוחן את אמינות העדים. את זה עושה השופט ששמע אותם, מתוך התרשמות. ערכאת הערעור בודקת רק את ההליך. כך גם כאן: אנחנו לא יכולים "לחשב" את האמינות של מעמד הר סיני בנוסחה. מה שאנחנו כן יכולים לבדוק הוא את שרשרת המסירה: האם הסיפור עבר ברציפות, מדור לדור, אצל עם שלם, ולא הומצא בשלב כלשהו. ועל זה בפסקאות הבאות.

למה המסורת הזאת אמינה

צריך לומר ביושר: זו החוליה שמבקרים תוקפים הכי הרבה. הטיעונים הפילוסופיים מובילים לאלוהים, אבל המעבר מאלוהים אל התגלות מסוימת, בהר סיני דווקא, נשען על מסורת היסטורית, ומסורת תמיד אפשר להטיל בה ספק. לכן השיקולים כאן הם שיקולים של סבירות, לא של הוכחה. יש כמה כאלה שמחזקים את המסורת על סיני. כל אחד לבד לא מכריע, אבל יחד הם משמעותיים.

ראשית, אין סיפורים דומים. אם עם שלם יכול "להמציא" לעצמו סיפור על התגלות המונית, היינו מצפים למצוא עוד סיפורים כאלה בהיסטוריה. אין. אפילו הנצרות והאסלאם מקבלות את סיני, ולא טוענות להתגלות המונית משלהן. ההתגלויות שעליהן הן מספרות היו אישיות, לאדם אחד. במובן הזה, סיני הוא "המפץ הגדול" של הדתות, וכל השאר מקבלות אותו. דווקא הן צריכות להוכיח שאלוהים שינה את דעתו אחר כך. ומה עם "התגלויות" המוניות אחרות? מזכירים למשל את ההתגלות בפאטימה שבפורטוגל, שעליה דיווחו המונים בשנת 1917. אבל אלה אירועים מקומיים ומאוחרים, שאין מאחוריהם עם שלם שנושא אותם כמסורת רציפה של אלפי שנים, ואין בהם ציווי שעם שלם קיבל על עצמו ומוסר הלאה.

שנית, המצוות עצמן. לחלק גדול מהמצוות אין תועלת ברורה, מוסרית או אחרת. למה שמישהו ימציא מערכת כזאת, ולמה שעם שלם יקבל אותה?

שלישית, השאלה שכל אחד יכול לשאול את עצמו: אם היית רוצה לשמור זיכרון של אירוע לאלפי שנים, מה היית עושה? היית מתעד כל פרט, תאריכים, שמות, מקומות, וקובע טקסים שחוזרים על האירוע כל שנה. זה בדיוק מה שעשתה התורה: פסח, ליל הסדר, זכירת יציאת מצרים בכל יום. ובכל זאת, ספקנות יכולה תמיד לנצח. יש מי שמכחיש את השואה, למרות כל התיעוד.

ויש קושיה מהתנ"ך עצמו, שכדאי להקדים אותה. בספר מלכים מסופר שבימי המלך יאשיהו "נמצא" ספר התורה במקדש, וכשקראו בו, המלך קרע את בגדיו. האם זה לא מראה שהתורה נשכחה, ואולי אפילו נכתבה אז? אבל הפסוקים מתארים מצב אחר: היה מקדש, היה כוהן גדול, היו קרבנות. העם ידע על התורה, ורק לא ציית לה, ועותק הספר שבמקדש אבד. זו עבריינות, לא שכחה. ויש כאן נקודה נוספת: עורך מאוחר שהיה בודה סיפור על מסורת רציפה, לא היה משאיר בתוכו פרק מביך כזה. הוא היה מוחק אותו.

ויש עוד. חכמינו מספרים על סימנים של שוטה: יוצא לבד בלילה, ישן בבית הקברות, קורע את בגדיו. על כל סימן לבד אפשר לומר "אולי יש לו סיבה אחרת". אבל כשכל הסימנים מופיעים יחד, לא סביר שלכל אחד יש סיבה אחרת. כך גם כאן. כל טיעון לבד אפשר לדחות. אבל כולם יחד חזקים מסכום החלקים. העם הזה הביא לעולם, בתקופה של עבודת אלילים והקרבת ילדים, את האמונה באל אחד ואת הרעיון שכל אדם נברא בצלם אלוהים. הוא שרד אלפי שנים של פיזור ורדיפות. ויש גם נבואות. בפרשת התוכחה בספר דברים התורה מתארת, כמעט אלף שנה מראש, שעם ישראל ייתלש מארצו ויתפזר "מקצה הארץ ועד קצה הארץ", שלא ימצא מנוח בשום מקום, ושיהיה ללעג ולשנאה בכל הממלכות. שנאה שיטתית ומתמשכת כזאת, בלי סיבה, היא תופעה שקשה למצוא כמוה בתולדות העמים. התורה גם מתארת שהגוי שיגלה אותנו יבוא "מרחוק... כאשר ידאה הנשר", ושלא נבין את שפתו. סמל הרומאים היה הנשר, ושפתם, בניגוד לכל הכובשים האחרים מיוון או מהמזרח, לא הייתה מוכרת באזור. והיא מוסיפה פרט לא צפוי: "והשיבך ה' מצרים באוניות... והתמכרתם שם לאויביך לעבדים". מה הקשר בין גלות רומא למצרים? אבל כך בדיוק קרה: הרומאים הגלו יהודים למצרים באוניות ומכרו אותם לעבדים. ועוד: "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה". בתקופת הרומאים משלו על ישראל מלכים שמוצאם מגרים, שושלת הורדוס. אלה אירועים חריגים ונדירים, וכולם נצפו מראש.

כאן צריך להקפיד על יושר, ולא כולם מקפידים עליו בנושא הזה. כדי שנבואה תהיה בסיס לטיעון, צריך לבדוק כמה דברים. ראשית, מה נחשב "נדיר"? גלות, למשל, קרתה גם לעמים אחרים, אם כי לא בהיקף כזה ובלי חזרה לארץ אחרי אלפי שנים. שנית, עד כמה הניסוח חד־משמעי? יש ביטויים כלליים שאפשר לפרש בדיעבד לפי מה שקרה, וכך נהגו גם האורקלים ביוון העתיקה ו"מתקשרים" בימינו. שלישית, כמה נבואות יש בתורה, וכמה מהן התממשו? חלק מהן מנוסחות בלשון של תנאי ("אם לא תשמעו, יקרה כך"), ולא כנבואה ודאית, וזה מקטין את הסיכון שהן יופרכו. ויש הבטחות שלא ברור שהתקיימו.

לכן המסקנה מאוזנת. אין נבואה בתורה שידוע שבוודאות לא התגשמה, אבל יש נבואות עמומות שמידת התגשמותן לא ברורה. מנגד, יש נבואות שהתגשמו, וחלקן מיוחדות ונדירות. ומעבר לאירועים עצמם, יש כאן ניבוי מראש, וזה חיזוק משמעותי. ויש עוד נקודה: עצם זה שהתורה כתבה נבואות, ולקחה את הסיכון שהן יופרכו, במקום "לנטרל" את הסיכון ולהסתפק בציוויים, מעיד על ביטחון בידיעת העתיד. והסיכון היה אמיתי, כי לאורך הדורות היו שעזבו את התורה בגלל נבואות שלא ראו אותן מתקיימות. לכן ראוי לתת לטיעון מהנבואות משקל משמעותי, אבל לא מוחץ, כפי שנותנים לו רבים. הוא מצטרף לשאר השיקולים, מחזק אותם ומתחזק מהם.

ומה עם הדתות האחרות?

כאן עולה השאלה שכמעט כל אחד שואל: "כל התיאור הזה סובייקטיבי. הוא צבוע בצבע של החינוך שקיבלת. אילו נולדת בכפר בפולין, היית מוצא אותו קסם בנצרות".

התשובה היא בשני שלבים. ראשית, ההתרשמויות שהוצגו כאן אינן רק סובייקטיביות. הן נשענות על טיעונים, והן חזקות הרבה יותר מהרגשה אישית. ויש גם שיקול של ראשוניות. כל דתות המונותאיזם (האמונה באל אחד) מקבלות את מעמד הר סיני. הנצרות והאסלאם לא מכחישות אותו. הן טוענות שאלוהים התגלה שוב, מאוחר יותר, ושינה את הדרישות. אבל ההתגלויות שעליהן הן מספרות היו אישיות, לאדם אחד, ולא לעם שלם. ומי שטוען שאלוהים שינה את דעתו, עליו נטל ההוכחה. סיני הוא "המפץ הגדול" של הדתות, וכולן מתחילות ממנו.

אבל השלב השני חשוב לא פחות, וכאן נאמר דבר שחורג ממה שמקובל לומר. גם אם הצדק איתנו ועם אמונתנו, אדם סביר שנולד וגדל בפולין, באוקראינה או בסהרה, מאמין באותה רמת דבקות ובאותו תום לב באמונה שחונך עליה. ואילו כל אחד מאיתנו היה נולד שם, סביר שהיה גדל להיות נוצרי מאמין, משוכנע שהוא מחזיק באמת. זו לא ספקנות ולא יחסיות: הפולני טועה. אבל מתוך ההנחה שאלוהים אינו בא בטענות אל מי שפועל באופן סביר ולפי מיטב שכלו הישר, המסקנה היא שאותו פולני יזכה ליחס הולם מאלוהים, בדיוק כמונו.

מכאן המסקנה על מה שאפשר לכנות "השיח האקסקלוסיבי" (שיח של בלעדיות), שכולנו גדלנו עליו: כאילו אנחנו מחזיקים באמת הצרופה ואין בלתה, וכל האחרים טועים, מטעים, ואף ייענשו על כפירתם. זהו שיח לצרכים פנימיים. הוא נועד בעיקר לטפח את הביטחון העצמי של המאמינים, ולא לבטא תפיסה תיאולוגית לגופה. ונשאל: האם סביר שאלוהים קובע את גורלו של אדם רק לפי המקום שבו נולד? הרי התפיסה שלו כפויה עליו במידה רבה, וכל אחד מאיתנו שהיה במקומו היה פועל באופן דומה. לא סביר להעניש אדם שפועל בתום לב על משהו שלא תלוי בו. ואלוהים שפועל כך בשרירותיות אינו האלוהים שהמסורת שלנו מתארת.

לכן נשארות שתי אפשרויות, ושתיהן אינן יחסיות: או שייתכנו התגלויות שונות, עם דרישות שונות לכל חברה, וכל חברה קיבלה את מה שמצופה ממנה. או שיש אמת דתית אחת, ואנחנו הצודקים, ובכל זאת ברור שאחרים צריכים לזכות ליחס סביר, מאיתנו ומאלוהים. ומה עם היחס הקשה של ההלכה ושל חז"ל לאמונות אחרות ולמי שמחזיק בהן? ההסבר הוא שהיחס הזה נולד בעולם אחר, שבו האמונות האחרות היו ירודות ברמתן האנושית, ואולי גם הייתה הנחה שכולם מבינים בלבם שאלוהי סיני הוא האמת. היום המצב שונה: מדובר באנשים נורמטיביים, שמבחינתם אין שום סיבה לחשוב שאמונתם שגויה, ולכן ההחזקה שלהם באמונה אחרת באה ממקום אמיתי. מצב כזה דורש התייחסות אחרת.

ולסיום, מילה על הזרמים בתוך היהדות. הרפורמה אינה מאמינה בהתגלות ובמחויבות להלכה כפי שעברה במסורת, ולכן ההתמודדות איתה היא התמודדות עם תפיסה חילונית, לא עם דת אחרת. הקונסרבטיביות אינה שונה מהותית מהאורתודוקסיה, כי שתיהן מחויבות להלכה, והוויכוח ביניהן הוא על הפרשנות. הקראות אינה מכירה בתורה שבעל פה, והיא זרם מאוחר יחסית, ולכן לא סביר לראות בה מסורת חלופית. מה שחשוב לדיון כאן הוא רק שכל אחד צריך לבחור באחד מהם כממשיך האותנטי של ההתגלות.