טיעון רביעי: למה יש טוב ורע?

מהו בכלל מעשה מוסרי?

כדי לדבר על מוסר, כדאי קודם להבין מה הוא. אדם שמשקיע בבורסה לא עושה מעשה מוסרי, וגם לא מעשה לא מוסרי. אדם שתורם לבית חולים כדי שיתלו את שמו על הקיר, עשה מעשה מועיל, אבל לא מוסרי. מעשה מוסרי הוא מעשה שנעשה מפני שזה הדבר הנכון, ולא בשביל רווח. זה לא אומר שאסור ליהנות ממנו. סיפוק שמתלווה למעשה הטוב לא פוגם בו, כל עוד הוא לא הסיבה למעשה.

הפילוסוף עמנואל קאנט ניסח את זה כך: מעשה נשפט לפי הכוונה, ולא לפי התוצאות. והוא הוסיף כלל: עשה רק מה שהיית רוצה שיהיה חוק לכולם. ויש בזה דבר מפתיע. דווקא מי שלא מחשב תוצאות, אלא עושה את הנכון, מביא את התוצאות הטובות ביותר. חשבו על העלמת מס: לכל אדם לבד משתלם להעלים, כי הסכום שלו לא משנה לקופה. אבל אם כולם יחשבו כך, הקופה תתרוקן. רק מי ששואל "ומה אם כולם יעשו כך?" שומר על החברה.

טעם או עובדה?

אם אחד אוהב תרד ואחר לא, אין ביניהם ויכוח. זה טעם. אבל אם אחד אומר "עבדות זה בסדר", אנחנו לא אומרים "יש לו טעם אחר". אנחנו אומרים: הוא טועה. אנחנו אפילו מוכנים לצאת למלחמה נגד רוע. כלומר, בעומק הלב אנחנו מתייחסים למוסר כמו לעובדה, לא כמו לטעם.

יש מבחן פשוט שמראה את זה. ילד אומר: "איזה מזל שאני לא אוהב תרד, כי אם הייתי אוהב, הייתי אוכל אותו, ותרד זה איכס". זה מצחיק, כי אם היה אוהב תרד, לא היה חושב שזה איכס. הסלידה שלו היא עניין של טעם, ותלויה בו. ועכשיו משפט אחר: "מזל שאני לא חי במאה ה־18, כי אז הייתי מאמין שהזמן מוחלט, ולא הייתי יודע על תורת היחסות". זה לא מצחיק, כי מדובר בעובדה, שלא תלויה במה שאנשים חשבו. ועכשיו המבחן: "מזל שאני לא חי במאה ה־18, כי אז הייתי חושב שעבדות מוסרית, ואולי הייתי מחזיק עבדים". גם זה לא מצחיק. סימן שאנחנו מתייחסים למוסר כמו לעובדה, ולא כמו לטעם.

אבל אם המוסר הוא "עובדה", הוא עובדה מסוג מיוחד מאוד, וכדאי להבין במה. עובדה רגילה מתארת מה יש: "השולחן חום", "רוב האנשים חושבים שאסור לרצוח". עובדה כזאת לא דורשת ממני כלום. גם אם כל העולם חושב שאסור לרצוח, אני יכול לענות: "נו, אז מה? מה זה מחייב אותי?". לעומת זאת, "אסור לרצוח" לא מתאר מה יש. הוא אומר מה צריך. ומי שמבין אותו באמת, לא יכול לענות "נו, אז מה?". הוא מרגיש מיד שזה מחייב אותו. עובדות מוסריות הן עובדות שיש בהן דרישה. ועובדות כאלה אין בעולם של חומר בלבד. בעולם כזה יש רק מה שיש, ואין שום "צריך". ויש עוד דבר שאין בעולם של חומר בלבד: בחירה. אבן שנופלת על מישהו לא "אשמה". היא רק צייתה לחוקי הפיזיקה. אם האדם הוא רק חומר שמציית לחוקים, גם הרוצח רק "נפל" על קורבנו. לא הייתה לו בחירה, ולכן אין אשמה, ואין במה להאשים. בלי בחירה, המילים "טוב" ו"רע" מאבדות את משמעותן.

מי קובע מה טוב?

אם המוסר הוא עובדה, מי קובע אותה? החברה? לא. אחרי מלחמת העולם השנייה, ראשי הנאצים הועמדו לדין בעיר נירנברג שבגרמניה, על הפשעים שעשו. הם אמרו: "פעלנו לפי החוק של המדינה". הטענה נדחתה. כלומר, גם המדינה והחוק נשפטים לפי המוסר, ולכן הם לא יכולים להיות המקור שלו. אולי האנושות כולה? זו המצאה. מתי ואיפה האנושות קבעה משהו? ומה אם כל בני האדם יסכימו שמותר לרצוח?

אולי כל אדם לעצמו? הסופר ארי אלון כתב על "היהודי הריבוני", שקובע לעצמו את ערכיו. אבל מי שהוא הסרגל של עצמו, אין לו סרגל. חופש הבחירה הוא תנאי למוסר, לא המקור שלו.

ואולי האבולוציה? היא יכולה להסביר למה אנחנו נוטים להתנהג יפה, כי זה עוזר לשרוד. אבל שלוש בעיות. היא מסבירה התנהגות, לא מצפון ולא שיפוט. היא מסבירה נטייה, ונטייה אינה חובה. גם הנטייה לאכול היא טבעית. ו"ככה התפתחנו" לא אומר "ככה צריך". מעובדה אי אפשר להסיק חובה.

יש גם מי שאומר: "המוסר הוא אינסטינקט". אבל התנהגות מאינסטינקט אינה מוסר. כבשה לא פוגעת בכבשים אחרות, ואף אחד לא קורא לה "מוסרית". רובוט שמוציא "פסק דין" אינו שופט. לאינסטינקט, למצפון, יש מקום כמורה דרך. אבל ההחלטה היא של השכל. ואגב, לא כל תחושה היא מוסר. הפסיכולוג ג'ונתן הייט הראה שיש דברים שמעוררים בנו גועל, ואנחנו חושבים שהם "לא מוסריים", גם כשאף אחד לא נפגע. כדאי להבחין בין גועל לבין מוסר.

שתי קושיות נפוצות

הראשונה: "אבל יש אתאיסטים מוסריים מאוד!". נכון, ולא על זה הוויכוח. אתאיסט יכול להיות אדם טוב מאוד. השאלה היא אחרת: לפי תפיסת העולם שלו, מה הופך את הטוב לטוב? אם אין שום מקור מעלינו, אין לו דרך לומר שהרוצח טועה, אלא רק שהוא לא אוהב את מה שהרוצח עושה. במובן מסוים, אתאיסט מוסרי הוא מאמין בלי לדעת.

ויש גם פילוסופים אתאיסטים רציניים, כמו דוד אנוך, שמקבלים שהמוסר אובייקטיבי, ומנסים לבסס אותו בלי אלוהים: יש פשוט "עובדות מוסריות" שקיימות מעצמן, כמו חוקי המתמטיקה. אבל לעמדה הזאת יש שני קשיים. הראשון: עובדות שמרחפות באוויר, בלי שום מקור, לא מסבירות למה הן מחייבות אותי. השני: איך בכלל יש לנו גישה לעובדות כאלה? אם המוח שלנו נוצר בתהליך עיוור, ואין שום קשר בין העובדות המוסריות לבין התהליך הזה, זה מקרה מופלא שאנחנו מזהים אותן נכון. בלי אלוהים שיצר גם את הטוב וגם את היכולת שלנו לראות אותו, זה נשאר פלא בלי הסבר.

השנייה: "בכל חברה יש מוסר אחר". נכון שיש מחלוקות. אבל גם בשאלות של עובדות יש מחלוקות, וזה לא אומר שאין אמת. זה אומר שחלק מהצדדים פשוט טועים.

שתי אפשרויות בלבד

ולכן נשארות שתי אפשרויות בלבד. האחת: אין טוב ורע אמיתיים, הכול טעם אישי. אבל אז אי אפשר לומר שרוצח רשע. אפשר רק לומר "הוא אוהב דברים אחרים ממני". מעט מאוד אנשים מוכנים לחיות כך באמת. השנייה: יש טוב ורע אמיתיים. אבל בעולם שיש בו רק חומר וחוקי טבע עיוורים, אין להם מקום. הם יכולים לבוא רק ממי שעומד מעל העולם, אלוהים, שברא את חוקי הטבע ויצר גם את הטוב והרע, ונתן לנו את היכולת להכיר בהם.

מעניין שאפילו קאנט, שנחשב אבי המוסר החילוני, כתב בעצמו שהמוסר מחייב להניח שיש אלוהים. ובמחשבה היהודית הרעיון הזה עתיק. הגמרא אומרת שמי שעובד עבודה זרה (סוגד לפסל) מתוך אהבה לאדם שביקש זאת, או מתוך פחד, ולא כי הוא באמת מקבל את הפסל כאלוה, אינו נחשב עובד עבודה זרה. כלומר, גם עבודת ה' האמיתית היא היענות לציווי מתוך הכרה במי שמצווה, ולא מתוך רגש או אינטרס. בדיוק כמו המעשה המוסרי.

שאלה עתיקה

יש כאן שאלה עתיקה, שכדאי לענות עליה. האם משהו טוב כי אלוהים ציווה עליו? אם כן, הטוב שרירותי: אילו ציווה לרצוח, רצח היה טוב. או שאלוהים ציווה עליו כי הוא טוב? אם כן, הטוב קיים גם בלי אלוהים. התשובה היא שאלוהים בחר לברוא עולם מסוים, עם בני אדם שיכולים לסבול, לאהוב ולבחור. בעולם כזה ברור מאליו שלפגוע בחף מפשע זה רע. אלוהים לא "החליט" על זה בנפרד. זה נובע מהעולם שהוא בחר לברוא. כך הטוב אינו שרירותי, ובכל זאת מקורו באלוהים. המוסר תלוי ברצון של אלוהים, בבחירה שלו לברוא דווקא עולם כזה, ולא בציווי נפרד.

גם הטיעון הזה הולך בכיוון השני. הוא פונה למי שמרגיש שיש טוב ורע אמיתיים, ומראה לו שההרגשה הזאת שלו כבר מחייבת אמונה באלוהים.

ומה עם המשמעות?

לטיעון מהמוסר יש אח קטן: הטיעון מהמשמעות. כמעט כל אדם מרגיש שלחיים שלו יש משמעות, או לפחות מחפש אותה. פסיכיאטר יהודי שניצל מהשואה, ויקטור פרנקל, בנה על התחושה הזאת שיטת טיפול שלמה. אבל מה זו בכלל משמעות? משמעות היא תמיד מדידה מול משהו שנמצא מחוץ לנו. משמעות ש"ממציאים" לעצמנו לא באמת עוזרת, כי אי אפשר לשקר לעצמנו. משמעות מחפשים, לא ממציאים. ולכן מי שמרגיש שלחייו יש משמעות אמיתית, מניח בלי לשים לב שיש לה מקור שמעליו.