טיעון שלישי: למה אפשר לסמוך על השכל שלנו?

לפני שממשיכים: שני כיוונים של חשיבה

עד כאן הלכנו בכיוון אחד: מהנחות אל מסקנה. אבל אפשר לחשוב גם בכיוון ההפוך. עננים גורמים לגשם, זה הכיוון הרגיל. אבל אם אני רואה שיורד גשם, אני יכול להסיק שיש עננים, גם בלי להרים את הראש. זה הכיוון השני: ממה שאני כבר מקבל, אל מה שזה מחייב.

יש בדיחה ידועה: "הפילוסוף מתחיל מהנחות ומגיע למסקנות. התיאולוג מתחיל מהמסקנות ומחפש להן הנחות". יש בזה משהו נכון, ויש בזה משהו לגיטימי לגמרי. מבחינה לוגית, "אם א' אז ב'" שקול ל"אם לא ב', אז לא א'". אם יורד גשם יש עננים, ולכן אם אין עננים, לא יורד גשם. שני הכיוונים תקפים באותה מידה. ההבדל הוא רק במה שאני כבר יודע.

חשוב להדגיש מה זה לא. זה לא "להאמין כי זה נוח". טיעון מהסוג השני לא בוחר הנחות מפני שהן נעימות. הוא רק מגלה במה אני כבר מאמין בפועל, בלי לשים לב. אגב, כך עובד גם המדע: מנפילת חפצים מסיקים שיש כוח משיכה. זה בדיוק הכיוון השני, מהעובדות אל מה שמסביר אותן.

שני הטיעונים הבאים הם מהסוג הזה, ודווקא לכן הם חזקים במיוחד. הם לא אומרים לך "תאמין". הם אומרים: "תראה במה אתה כבר מאמין, ומה זה מחייב".

טיעון שלישי: למה אפשר לסמוך על השכל שלנו?

הפילוסוף האמריקאי ריצ'רד טיילור הציע משל. אתה נוסע ברכבת ורואה על גבעה אבנים לבנות שמסודרות במילים "ברוכים הבאים לסקוטלנד". בתיאוריה, אפשר שהן התגלגלו כך במקרה במשך מאות שנים. אבל אם אתה סומך על השלט ואומר "הגעתי לסקוטלנד", אתה כבר מניח שמישהו סידר אותן. אי אפשר גם לסמוך על השלט וגם לחשוב שהוא נוצר במקרה. זו סתירה.

העיניים והשכל שלנו הם "השלט". אנחנו סומכים עליהם כדי להכיר את העולם, ובמדע אפילו כדי להבין אותו לעומק, מהחלקיקים הזעירים ועד הגלקסיות. ועכשיו המשל השני. תנו לקוף ערימת חלקים של טלוויזיה, ותנו לו לחבר אותם איך שבא לו. הסיכוי שייצא מכשיר שעובד כמעט אפס. ואם המוח שלנו נוצר "על ידי קוף", כלומר בתהליך עיוור לגמרי, למה בעצם לסמוך עליו? זו לא ספקנות לשם ספקנות. זו מסקנה ישירה מההנחה שאין אלוהים.

שימו לב מה קרה כאן. בטיעון הקודם, האתאיסט נאלץ לטעון שמורכבות יכולה להיווצר במקרה. עכשיו הוא נתפס במלקחיים: אם כך, גם העיניים והשכל שלו נוצרו במקרה, ואסור לו לסמוך עליהם. גם על הטיעונים שלו עצמו.

הפלא של ההתאמה

הפלא הזה גדול ממה שנראה במבט ראשון. איך בכלל השכל שלנו, שנולד כאן על כדור הארץ, מסוגל להבין את היקום? פילוסופים גדולים התחבטו בזה מאות שנים. דייוויד יום הראה שאת חוקי הטבע אנחנו לא לומדים רק מתצפית: ראינו מקרים בודדים, והשכל הוא שמכליל מהם חוק. עמנואל קאנט הראה שאנחנו יודעים על העולם דברים גם דרך החשיבה, ולא רק דרך החושים. אבל למה שהחשיבה שלנו תתאים לעולם? הפילוסוף הוגו ברגמן, מראשוני האוניברסיטה העברית, סקר את כל ההסברים שהוצעו ל"נס" הזה, ומצא שכולם נכשלו.

הפלא מתחדד במתמטיקה. מתמטיקאים ממציאים לפעמים תחומים שלמים "בראש", בלי שום קשר לעולם. ושנים אחר כך מתגלה שהם מתארים בדיוק את חוקי הטבע. ג'יימס ג'ינס, פיזיקאי ואסטרונום בריטי חשוב מתחילת המאה העשרים, אמר על כך: "היקום נראה כאילו עיצב אותו מתמטיקאי". וכך גם עיקרון שמדענים משתמשים בו כל הזמן: כשיש כמה הסברים אפשריים, הפשוט ביותר הוא בדרך כלל הנכון. כשהמכונית לא מתניעה, המוסכניק בודק קודם את המצבר, ולא מניח שלושה קלקולים שקרו בבת אחת. ובדרך כלל הוא צודק. אבל למה שהעולם "יעדיף" הסברים פשוטים? אין לזה שום הסבר, אלא אם מישהו בנה את העולם ואת השכל כך שיתאימו זה לזה.

התשובות

התשובה הראשונה: "אני לא טוען שהחושים אמינים. אני רק מתנהג כאילו הם אמינים, כי זה עובד". זה מפלט אפשרי, אבל יקר. מי שאומר את זה, צריך להודות שגם מה שהוא רואה בעיניים אינו ידיעה, אלא "משחק" שהוא משחק. ובעיקר, התשובה לא מסבירה את העובדה החשובה ביותר: שהמדע מצליח. מטוסים טסים, תרופות מרפאות, וניבויים מתאמתים. אם החושים והשכל היו רק "כאילו", למה שזה יעבוד?

התשובה המקובלת: "האבולוציה בחרה בעיניים טובות, כי הן עוזרות לשרוד". יש בה כמה בעיות. הראשונה היא מעגל: את האבולוציה גילינו בעזרת העיניים והשכל. אי אפשר להשתמש בה כדי להוכיח שאפשר לסמוך עליהם. זה כמו לשאול אדם "אפשר לסמוך עליך?" ולהשתכנע כי הוא ענה "כן". דרווין עצמו סמך על עיניו עוד לפני שפיתח את התורה שלו, ואנשים לפני דרווין סמכו על עיניהם לא פחות מאיתנו.

ויש כאן עוד נקודה. ההישרדות דורשת אמונות מועילות, לא אמונות נכונות. בעל חיים שבורח מכל רשרוש, גם כשאין שם טורף, ישרוד טוב יותר ממי שבודק קודם אם זה נכון. כלומר, האבולוציה "בוחרת" את מה שעוזר לשרוד, גם כשהוא לא נכון. הבעיה השנייה היא הנמלה. כדי לשרוד לא צריך להבין את היקום. נמלה לא מבינה כלום על העולם שלה, ובכל זאת היא שורדת מיליוני שנים, הרבה יותר מאיתנו. בהשוואה ליקום, המוח שלנו לא הרבה יותר גדול משלה. ובכל זאת אנחנו מבינים חוקים של גלקסיות ושל חלקיקים זעירים. ההישרדות לא מסבירה את זה.

הבעיה השלישית: האבולוציה היא תהליך מקרי והדרגתי, שאף פעם לא נגמר, ואי אפשר לדעת איפה אנחנו בו. ובכל זאת אנחנו סומכים על העיניים שלנו באופן מוחלט, כאילו אנחנו "פסגת הבריאה", ולא תוצר זמני בדרך למשהו אחר. כשהעיניים מטעות אותנו, כמו במראה של מים במדבר, אנחנו רואים בזה תקלה שצריך להסביר. זה עצמו מראה עד כמה אנחנו סומכים עליהן.

ובכל מקרה, גם אם האבולוציה נכונה, אולי אלוהים פועל דרכה. הקושיה הזאת מפילה לכל היותר את הטיעון. היא לא מוכיחה שאין אלוהים.

המסקנה היא מפתיעה. מי שסומך על השכל ועל המדע, כבר מאמין, בלי לשים לב, שמישהו חכם בנה אותם כך שיתאימו לעולם. מקובל לומר "איפה שנגמר השכל, מתחילה האמונה". זה בדיוק הפוך: השכל עצמו נשען על האמונה. אדם רציונלי חייב להאמין בגורם חכם, ואתאיסט עקבי צריך לוותר על האמון בשכל שלו.