טיעון שני: מי כתב את החוקים?

נחזור למדבר. הפעם אתה מוצא על החול לא כדור זכוכית, אלא שעון משוכלל. כאן אתה כבר לא שואל רק "מאין הגיע". ברור לך מיד שמישהו תכנן אותו. דבר מורכב ומדויק כל כך לא נוצר מעצמו. חכמינו ניסחו את זה לפני כאלפיים שנה, כשכופר שאל את רבי עקיבא מי ברא את העולם, והוא ענה: כמו שהבית מעיד על הבנאי, כך העולם מעיד על מי שברא אותו.

כבר דייוויד יום התנגד למשל השעון. הוא טען: על שעונים אנחנו יודעים מהניסיון שבני אדם מייצרים אותם. על היקום ועל היצורים החיים אין לנו שום ניסיון כזה, ולכן אי אפשר להשוות. אבל הטענה הזאת לא עומדת. תארו לעצמכם שמי שמוצא את השעון בחול הוא בן שבט שמעולם לא ראה איך מייצרים שעונים. האם הוא יסיק שהשעון נוצר במקרה? ודאי שלא. עצם המבנה המדויק והתכליתי של השעון מעיד על תכנון, גם בלי לדעת מי תכנן ואיך. ואם נמצא חפץ טכנולוגי על מאדים, יהיה ברור לנו מיד שישות חכמה יצרה אותו, אף שמעולם לא ראינו איך מייצרים דברים כאלה. ויש כאן גם לקח מהניסיון עצמו: אנחנו מכירים יצירות מורכבות שידוע לנו שתוכננו, ויצירות מורכבות שלא ידוע לנו איך נוצרו. אבל איננו מכירים אפילו יצירה מורכבת אחת שידוע לנו בוודאות שנוצרה בלי תכנון.

העולם שלנו דומה הרבה יותר לשעון מאשר לכדור זכוכית. הוא מסודר, והוא מתנהל לפי חוקים מדויקים להפליא. הטיעון הקודם שאל למה העולם קיים. הטיעון הזה שואל למה הוא כזה: מסודר, מורכב, מתואם. ולכן, אגב, הוא עובד גם אם העולם היה קיים תמיד. גם עולם נצחי צריך הסבר לסדר שבו.

הטעות שצריך להיזהר ממנה

דווקא כאן צריך להיזהר מטעות נפוצה, שמאמינים רבים נופלים בה. הם אומרים: "המדע עוד לא יודע להסביר איך נוצרו החיים, סימן שאלוהים עשה את זה". זה נקרא "אלוהי הפערים", ואין לבנות עליו. מה שהמדע לא יודע היום, הוא אולי ידע מחר. פער בידע הוא סיבה לחקור, לא סיבה להסיק מסקנות על אלוהים. טיעון טוב צריך לעמוד גם אם המדע יצליח להסביר הכול. לכן נניח, לצורך הדיון, שהמדע אכן יסביר הכול: את היווצרות החיים, את התפתחותם, הכול. הטיעון עומד גם אז.

יש גם גרסה "מדעית" של הטיעון, שמשתמשת בחוק פיזיקלי ידוע: במערכת סגורה, אי־הסדר תמיד גדל. עציץ שנופל מתנפץ, אבל רסיסים לא מתחברים מעצמם לעציץ. אז איך נוצר סדר? גם כאן כדאי להיזהר. אם זו הייתה הוכחה מדעית ממש, אלוהים היה חלק מהפיזיקה, וכל הפיזיקאים היו מאמינים. ויש סיבה נוספת. החוק השני מדבר על סך כל אי־הסדר במערכת, ולכן אין מניעה שסדר יגדל באזור אחד על חשבון אי־סדר באזור אחר. אפשר לבנות בתים באזור אחד על ידי חציבת אבנים באזור אחר: באזור הבתים הסדר גדל, במחצבה הוא קטן, והחוק לא מופר. לכן החוק עצמו לא באמת נחוץ לטיעון. מה שנדרש הוא רק האינטואיציה הפשוטה שמאחוריו: דבר מורכב לא נוצר מעצמו. ואת זה הבינו הרבה לפני שהייתה תרמודינמיקה.

הטיעון הנכון: מהחוקים

כדי להבין את הטיעון, צריך להכיר מושג אחד: האבולוציה. זה התהליך שבו, לפי המדע, יצורים חיים השתנו בהדרגה במשך מיליוני שנים, מיצורים פשוטים ועד בני האדם. התהליך פועל כך: בכל דור יש שינויים קטנים ומקריים, ומי שהשינוי עזר לו לשרוד, מתרבה יותר. רבים חושבים שאם האבולוציה נכונה, אין עוד צורך באלוהים.

כדי להבין למה זה לא כך, נתחיל מטענה ישנה של המאמינים: קוף שמקיש על מקלדת באקראי לא יכתוב אף פעם את המשפט "להיות או לא להיות". הסיכוי לזה אפסי. כך, אמרו המאמינים, גם יצור חי מורכב לא ייווצר במקרה.

כתב העת המדעי Scientific American פרסם תשובה בצורת ניסוי מחשב. המחשב מקיש אותיות באקראי, בדיוק כמו הקוף. אבל יש הבדל אחד: בכל פעם שיוצאת במקרה אות נכונה, היא "ננעלת" במקומה ולא משתנה יותר. התוצאה: המשפט השלם נכתב תוך דקות. המסר של העיתון: כך עובדת גם האבולוציה. שינוי מקרי שמועיל "ננעל", כי מי שיש לו שורד ומעביר אותו הלאה. ולכן אין צורך במתכנן.

אבל תחשבו רגע מה בעצם הראה הניסוי. המחשב הצליח רק מפני שמישהו כתב לו כלל: "נעל כל אות נכונה". בלי הכלל, הקוף היה מקיש לנצח. כלומר, הניסוי לא הראה שמקריות לבדה יוצרת סדר. הוא הראה שמקריות יוצרת סדר רק כשיש כלל שמכוון אותה. ומי כתב את הכלל? כך גם בטבע. האבולוציה עובדת, אבל רק בזכות חוקי טבע שמאפשרים לה לעבוד, חוקים שהופכים משהו שלא סביר בכלל למשהו שקורה. ובמבט הזה, האבולוציה לא מחלישה את הטיעון אלא מחזקת אותו: תהליך שמגיע שוב ושוב ליעד, דווקא הוא נראה מכוון.

ומי כתב את החוקים? תארו לעצמכם מפעל שעובד בתיאום מושלם. מישהו אומר: "אין כאן צורך במנהל, על הקיר תלויים כללים שמסבירים לכל עובד מה לעשות". זה נכון, אבל השאלה לא נעלמה. היא רק זזה צעד אחורה: מי כתב את הכללים שעל הקיר, ומי דואג שישמרו עליהם? כך גם מכונת כביסה: היא פועלת לפי חוקים, וזה בדיוק מה שמראה שמישהו תכנן אותה.

כאן צריך להבחין בין שתי שאלות. השאלה "איך התהליך קרה" היא שאלה מדעית, בתוך החוקים, והמדע עונה עליה. השאלה "מאין החוקים" היא שאלה אחרת, מחוץ לחוקים, והמדע לא עונה עליה בכלל. ואם מישהו אומר "החוקים פשוט היו תמיד", הוא לא ענה: גם חוקים נצחיים צריכים הסבר. למה דווקא החוקים האלה, ולא אחרים?

המדע עצמו מחדד את השאלה. בחוקי הפיזיקה יש מספרים קבועים, למשל כמה חזק כוח המשיכה. אין שום סיבה הגיונית שהם יהיו דווקא כאלה. ומדענים גילו שאילו היו שונים אפילו במעט, לא היו יכולים להתקיים כוכבים, כוכבי לכת או חיים. זה נקרא "הכוונון העדין" והוא דורש הסבר.

"אבל זה מקרה"

התשובה הנפוצה ביותר היא שיש באבולוציה מקריות, ולכן אין צורך ביד מכוונת. כדאי לחשוב רגע מה זה בכלל "מקרה". כשמטילים קובייה, התוצאה נראית מקרית. אבל בעצם היא נקבעת לגמרי לפי חוקי הפיזיקה. פשוט קשה לנו לחשב אותה. ויש אולי מקריות "אמיתית" בעולם הזעיר, אבל גם זה שנוי במחלוקת.

והעיקר: גם מקריות פועלת בתוך מסגרת, והמסגרת היא שקובעת. קחו מטבע מוטה, שהסיכוי שלו ליפול על "עץ" הוא 70 אחוז. כל הטלה בודדת היא מקרית, ואי אפשר לדעת מראש מה ייצא. אבל אחרי מיליון הטלות, "עץ" יצא בערך 700 אלף פעמים. מי קבע את התוצאה הכוללת? לא המקרה, אלא המטבע. הביולוג סטיבן ג'יי גולד הביא משל על שיכור שהולך על מדרכה צרה. מצד אחד קיר, מצד שני תעלה. כל צעד שלו מקרי לגמרי. אבל כשהוא נתקל בקיר הוא נהדף חזרה, ולכן בסוף הוא תמיד ייפול לתעלה. המקריות אמיתית, אבל הסוף ידוע מראש, כי הקיר והתעלה קובעים אותו. כך גם באבולוציה. ואם תהליך "מקרי" מגיע שוב ושוב ליעד מסוים, זה דווקא מחזק את הרושם שיש כוונה.

"כל תוצאה נדירה"

יש תשובה חכמה יותר, שצריך להבין אותה היטב. היא אומרת: "אחרי שמשהו קרה, אין טעם לדבר על 'כמה זה היה לא סביר'. כל תוצאה של הגרלה נדירה באותה מידה, ובכל זאת מישהו תמיד זוכה. כך גם היקום: כל יקום שהיה נוצר היה נראה 'מיוחד' למי שחי בו".

התשובה לזה פשוטה. נכון, כל כרטיס לוטו נדיר באותה מידה. אבל אם אדם אחד זוכה בלוטו מאה פעמים ברצף, אף אחד לא יגיד "גם זה נדיר כמו כל תוצאה אחרת". כולם יבינו שמישהו סידר את ההגרלה. אותו דבר בקובייה שנופלת מאה פעמים ברצף על 6. למה? כי יש תוצאות שהן מיוחדות מראש, ולא רק "מיוחדות כי הן יצאו". מאה זכיות ברצף היא תוצאה כזאת.

והיקום שלנו הוא תוצאה כזאת, משלוש סיבות. ראשית, עולם עם חיים הוא נדיר באמת. רוב מערכות החוקים האפשריות לא היו יוצרות שום דבר, אפילו לא כוכבים. וגם ביקום שלנו, עם כל מיליארדי הכוכבים, ידוע רק על כוכב אחד שיש עליו חיים. שנית, "סדר" הוא לא עניין של טעם. פיזיקאים יודעים למדוד כמה מערכת מסודרת, כמו שמודדים טמפרטורה. ערימת חול היא מערכת לא מסודרת, ותא חי הוא מערכת מסודרת מאוד, וזה נמדד במספרים. ושלישית, הסדר ביקום לא נעלם. הוא יציב ומתפתח כבר מיליארדי שנים. במחשב אפשר ליצור מבנים "מורכבים" במקרה, אבל הם מתפרקים מיד.

אגב, המדע עצמו חושב בדיוק כך. יש פרויקט מדעי גדול בשם SETI, שמחפש חיים תבוניים בחלל. איך הוא יזהה אותם? הוא מאזין לאותות רדיו מהחלל, ומחפש בהם סדר שהטבע לא מייצר: למשל, שידור בתדר צר וקבוע, כי מקורות טבעיים בחלל משדרים בתדרים רחבים ולא מסודרים. אם יגיע אות כזה, המדענים יכריזו: יש שם מישהו חכם. כלומר, מסדר הם מסיקים תבונה. ואם כך לגבי אות רדיו, למה לא לגבי היקום כולו?

יש עוד תשובה אתאיסטית, והיא נשמעת חזקה: "אתם אומרים שדבר מורכב מעיד על יוצר. אבל פתית שלג הוא מבנה מורכב ומדויק להפליא, והוא נוצר לבד, מאדי מים שקופאים. ותינוק, היצור המורכב ביותר שאנחנו מכירים, נוצר לבד, מתא אחד. אף אחד לא 'בונה' אותם. סימן שמורכבות לא מעידה על יוצר". זו תשובה נכונה למי שמדבר על מורכבות בלבד. אבל שימו לב איך פתית השלג נוצר. הוא נוצר כי חוקי הפיזיקה קובעים שמולקולות מים קופאות דווקא בצורה הזאת. והתינוק נוצר כי חוקי הביולוגיה מפעילים תוכנית שלמה שכתובה בתא הראשון. הם נוצרים "לבד" רק במובן שאף אדם לא בנה אותם. אבל הם נוצרים בזכות חוקים, ובלי החוקים לא היה פתית ולא היה תינוק. כלומר, הדוגמאות האלה לא מראות שמורכבות נוצרת בלי כלום. הן מראות שמורכבות נוצרת בזכות חוקים, וזו שוב השאלה שלנו: מאין החוקים?

"לא היינו כאן לשאול"

תשובה נפוצה נוספת נקראת "העיקרון האנתרופי": אילו העולם לא היה מתאים לחיים, לא היינו כאן כדי לשאול. לכן אין מה להתפלא. הפיזיקאי סטיבן הוקינג הסביר את העיקרון במשל: אדם עומד מול כיתת יורים מיומנים, כולם מחטיאים, והוא נשאר בחיים. לדברי הוקינג, אל לו להתפלא, כי אילו פגעו בו, הוא לא היה כאן כדי להתפלא. אבל תחשבו לאן זה מוביל. לפי העיקרון הזה, שום מקרה מוזר שבזכותו ניצלתי לא אמור להפתיע אותי. אבל אם אותו מקרה בדיוק קרה למישהו אחר, מותר לי להתפלא. זה כמובן אבסורד. הניצול צריך לשאול, בדיוק כמו כל צופה מהצד, למה כל היורים החטיאו. העובדה שהוא נשאר בחיים לא מסבירה את זה.

ואז מגיעה הגרסה המתוחכמת: "יש אינסוף יקומים, ורק אצלנו יצא נכון". אם היו מיליון הוצאות להורג ואחת נכשלה, באמת אין פלא. אבל אף אחד לא ראה יקום אחר, ואי אפשר לבדוק אם יש כזה. נכון שיש מודלים בפיזיקה שמציעים ריבוי יקומים, אבל הם השערות, לא תצפיות. והעיקר: גם אם יש "מחולל יקומים" שמייצר יקומים בלי סוף, הוא עצמו פועל לפי חוקים. מי כתב אותם? השאלה רק זזה שלב אחד אחורה, בדיוק כמו במשל המפעל. אתאיסטים אוהבים לצטט את הפילוסוף ברטרנד ראסל, שאמר: אם מישהו יטען שיש קנקן תה קטן שמסתובב בחלל, ואי אפשר לראות אותו, לא נאמין לו, ואין צורך להוכיח שהוא לא קיים. כך, לדבריו, גם אלוהים. אבל על הקנקן אין שום ראיה, ועל אלוהים יש: העולם המסודר הזה. ודווקא "אינסוף היקומים" הם קנקן התה האמיתי. אף אחד לא ראה אותם, ואי אפשר לראות אותם, ובכל זאת מניחים אותם, רק כדי לא להגיע לאלוהים.

"מי תכנן את אלוהים?"

את השאלה הזאת מציג ריצ'רד דוקינס, הביולוג האתאיסט המפורסם, כתשובה הניצחת שלו: אם מורכבות דורשת מתכנן, הרי אלוהים מורכב יותר מכל יצירתו, ואז מי תכנן אותו? כאן צריך להבין איך עובד הסבר. הסבר יכול להיות טוב גם אם הוא לא מסביר את עצמו. אם נמצא מכשיר מתוחכם על מאדים, נבין מיד שיצורים חכמים בנו אותו, גם בלי שום מושג מי ברא אותם. תיאוריית המפץ הגדול מסבירה היטב את מה שהמדענים רואים בטלסקופים, גם אם אף אחד לא יודע מה גרם למפץ עצמו. הסבר יכול להיות מוצלח גם אם הוא לא מסביר הכול. ויש כאן עוד טעות. דוקינס מניח שאלוהים "מורכב", ולכן צריך מתכנן. אבל הרבה לפני דוקינס טענו פילוסופים ותיאולוגים שאלוהים אינו מורכב כלל, אלא פשוט בתכלית הפשטות. הכלל "דבר מורכב דורש מתכנן" נלמד מיצירות חומריות שאנחנו מכירים. אין שום סיבה להחיל אותו על מי שאינו חומרי ואינו מורכב.

"אלוהים זה לא הסבר"

הפיזיקאי אליה לייבוביץ טען: "הסבר טוב מסביר את מה שלא מוכר בעזרת מה שמוכר. אבל אתם מסבירים את המוכר, העולם, בעזרת מה שלא מוכר, אלוהים. זה לא הסבר". התשובה: גם אייזק ניוטון, המדען האנגלי שגילה את חוק המשיכה, לא ראה אף פעם "כוח משיכה". הוא ראה שחפצים נופלים ושיש גאות ושפל, והציע כוח שאף אחד לא הכיר, כדי להסביר את זה. זו בדיוק אותה דרך חשיבה. כך נולדות התגליות הגדולות: לא בהסבר של החדש בעזרת הישן, אלא בהצעה של משהו חדש שמסביר את מה שרואים. ההבדל היחיד הוא שאת הטענה על אלוהים אי אפשר לבדוק בניסוי, ולכן היא לא "מדע". אבל צורת החשיבה זהה.

כדאי להוסיף כאן הבחנה. סיפור: צעיר אחד חלה בצהבת. מישהו הביא "מרפא עממי", שהניח יונים על גופו, ולמחרת הצהבת נעלמה. ההורים, אנשים משכילים, לעגו: "שטויות, אין לזה שום הסבר רפואי". אבל שימו לב מה הם עשו. הייתה עובדה, שקרתה מול עיניהם, והם דחו אותה.1 למה? לא כי היא לא קרתה, אלא כי לא הייתה להם דרך להסביר אותה. אדם רציונלי עושה הפוך: הוא מקבל עובדה שדווחה ממקור אמין, גם כשאין לה הסבר, ואז מחפש הסבר. מי שדוחה כל עובדה שלא מתאימה לתפיסה שלו, לא רציונלי אלא דוגמטי, גם אם הוא קורא לעצמו "איש מדע". וזה בדיוק מה שעושה מי שאומר: "לא אסיק שיש אלוהים, כי זה לא מדעי". הטיעון מראה לו משהו, והוא דוחה אותו לא בגלל פגם בטיעון, אלא בגלל תפיסה מוקדמת.

מה הטיעון מוכיח, ומה לא

צריך לומר ביושר גם מה הטיעון הזה לא מוכיח. יש אתאיסטים שלועגים: "למה דווקא אלוהים? אולי מפלצת ספגטי מעופפת? ולמה אחד ולא אלף?". הם צודקים בדבר אחד: הטיעון מוכיח רק שיש גורם חכם אחד לפחות, חזק מספיק כדי ליצור עולם כזה. הוא לא אומר עליו שום דבר נוסף: לא מצוות, לא התגלות, לא אחדות. זה "אלוהי הפילוסופים", לא עדיין אלוהי התורה. את ההמשך צריך לבנות.

ויש מי שאומר: "אז החוקים עצמם הם הסיבה הראשונה". אבל חוקים אינם דברים שפועלים. הם תיאור של איך דברים פועלים. ואם מישהו מתעקש שהחוקים הם ישות חכמה שמנהלת את העולם, הוא בעצם אמר "אלוהים" במילים אחרות.

ויש גם מי שאומר: "עדיף להישאר בתמיהה ולא להחליט". אבל יש כאן רק שתי אפשרויות: או שיש גורם, או שהעולם המורכב נוצר מעצמו. הסיכוי לאפשרות השנייה זעום. לכן "להישאר באמצע" אינו עמדה ניטרלית. זו בחירה באפשרות הפחות סבירה.

הטיעון הזה משלים את הטיעון הראשון. הטיעון הראשון השאיר שתי שאלות פתוחות: אולי הסיבה הראשונה היא סתם "מכונה" עיוורת? ואולי העולם היה קיים תמיד? הטיעון השני סוגר את שתיהן. מי שכתב חוקים מדויקים כאלה, הוא חכם. ועולם מסודר, גם אם הוא נצחי, צריך הסבר חכם.