טיעון ראשון: למה בכלל יש משהו?

תאר לעצמך שאתה הולך במדבר, ופתאום אתה מוצא על החול כדור זכוכית. מיד תשאל את עצמך: מי עשה אותו? איך הוא הגיע לכאן? ואם מישהו יאמר לך "הוא פשוט שם, בלי סיבה", תחשוב שהוא צוחק עליך. ברור לך שלכל דבר יש סיבה.

עכשיו תחשוב על היקום כולו כעל כדור הזכוכית הזה. למה שדווקא לו לא תהיה סיבה?

כאן עולה מיד השאלה שכל ילד שואל: אם לכל דבר יש סיבה, אז גם לסיבה של היקום יש סיבה, ולה סיבה, וכך בלי סוף. ואם אומרים שאלוהים הוא הסיבה, מי ברא את אלוהים? זו שאלה מצוינת, ודווקא היא מובילה לתשובה.

לפני כאלף שנה חי פילוסוף מוסלמי בשם אבן סינא, שהשפיע גם על הרמב"ם. הוא הבחין בין שני סוגי דברים. יש דברים "אפשריים": הם יכולים להיות, ויכולים גם לא להיות. שולחן, אדם, כוכב. לדברים כאלה צריך סיבה. ויש דבר "הכרחי": דבר שלא יכול לא להיות. לו לא צריך סיבה, כי הוא לא "קרה". הוא פשוט ישנו.

עכשיו הטיעון נבנה מעצמו. כל מה שאנחנו מכירים הוא מהסוג ה"אפשרי", ולכן יש לו סיבה. אם גם הסיבה היא מהסוג הזה, יש לה סיבה, וכן הלאה. אבל שרשרת בלי סוף אינה הסבר. יש סיפור ידוע על אדם שטען שהעולם עומד על גבו של צב ענק. שאלו אותו: "ועל מה עומד הצב?" — "על צב אחר". "ועליו?" — "צבים עד למטה!". כולם מבינים שזה לא הסבר, אלא התחמקות מהסבר. ראובן סוטר לשמעון. "למה?" — "היד שלי זזה". "ולמה היא זזה?" — "השריר הפעיל אותה". "ומה הפעיל את השריר?" — "זרם חשמלי"... מי שנסוג כך בלי סוף, לא מסביר כלום. הסבר קיים רק כשמגיעים לסוף השרשרת. לכן השרשרת חייבת להתחיל במשהו "הכרחי", שאין לו סיבה. לזה אנחנו קוראים אלוהים.

ומה עם השאלה "מי ברא את אלוהים"? עכשיו היא כבר לא קשה. הטיעון מעולם לא אמר שלכל דבר יש סיבה. הוא אמר שלכל דבר מהסוג שאנחנו מכירים יש סיבה. אלוהים אינו מהסוג הזה. זו לא התחמקות. זו בדיוק המסקנה. השאלה "מי ברא את אלוהים" היא בעצם חלק מההוכחה: דווקא מפני שאי אפשר להמשיך כך בלי סוף, חייב להיות משהו שאינו מהסוג המוכר.

יש מי שאומר: "אבל אלוהים הוא אינסופי ונצחי, אז הכנסת את האינסוף בדלת האחורית". לא בהכרח. הטיעון מוכיח רק שיש סיבה ראשונה. הוא לא אומר עליה שהיא אינסופית. זה כבר עניין של המסורות הדתיות. והעיקר: הבעיה בשרשרת האינסופית היא ההתחמקות. שרשרת שיש לה התחלה היא הסבר מלא, גם אם ההתחלה היא דבר שאיננו מבינים עד הסוף. כמו שאמר שרלוק הולמס: כשסילקת את הבלתי אפשרי, מה שנשאר הוא האמת, מוזר ככל שיהיה.

אפשר כמובן לנסות לערער על ההנחה עצמה: אולי לא לכל דבר יש סיבה? אף אחד הרי לא ראה את הכלל הזה בעיניים. הפילוסוף דייוויד יום הראה כבר לפני 250 שנה שאת עקרון הסיבתיות לא למדנו מניסיון. זו הנחה של השכל. אבל נסו לחיות בלעדיה. וכפי שראינו בפתיחה, זו אינטואיציה שכולנו סומכים עליה בכל רגע. מי שמוותר עליה רק כדי לא להגיע לאלוהים, מוותר על יותר ממה שהוא חושב.

יש מי שמביא כאן את המדע עצמו: הרי בפיזיקה של העולם הזעיר, תורת הקוונטים, רואים חלקיקים שמופיעים פתאום בחלל ריק, מכלום. אבל הם לא מופיעים "סתם". הם תמיד מופיעים בזוגות מאוזנים, חלקיק ו"אנטי־חלקיק", כך שסך הכול של המטען והאנרגיה לא משתנה. זה תהליך מתואם, לפי חוקים מדויקים. וה"חלל הריק" הזה אינו ריק באמת: יש בו חוקים ואנרגיה. פילוסוף יווני קדום בשם אנכסימנדרוס תיאר את זה יפה: בהתחלה היה "חומר ללא צורה", שהתפצל לניגודים, חם וקר, חיובי ושלילי, שמאזנים זה את זה. גם הוואקום של הפיזיקה המודרנית הוא כזה. השאלה רק חוזרת, במקום אחר: מאין באו החוקים?

יש גם תשובה קצרה וחריפה יותר, של ברטרנד ראסל: "היקום פשוט ישנו, וזהו". כלומר, היקום הוא עובדה בלי הסבר, ואין טעם לשאול למה. אבל "עובדה בלי הסבר" אינה הסבר. היא הודאה שאין הסבר. ולמי שאומר "גם אלוהים הוא עובדה בלי הסבר", התשובה כבר ניתנה: ההבדל הוא שהיקום עשוי מדברים שיכולים לא להיות, ולכן הוא דורש הסבר, ואילו הסיבה הראשונה היא דבר שאינו יכול לא להיות. לומר שהיקום "פשוט ישנו" זה לייחס ליקום בדיוק את התכונה שהטיעון מייחס לאלוהים, בלי שום הצדקה.

ואולי היקום עצמו הוא הדבר "ההכרחי", שתמיד היה? קודם כול, המדע עצמו לא חושב כך. לפי תיאוריית המפץ הגדול, שיש לה ראיות חזקות, היקום נוצר לפני כ־14 מיליארד שנה. אבל גם בלי המדע, קשה לקבל את ההצעה. היקום עשוי כולו מדברים "אפשריים", שכל אחד מהם צריך סיבה. ערימה של דברים שכל אחד מהם צריך סיבה, צריכה סיבה גם היא. ואם מישהו טוען שהיקום הוא "יותר" מסכום החלקים שלו, שיש בו משהו שמחבר ומקיים את הכול, כמו נשמה בגוף, הרי שלמשהו הזה בדיוק אנחנו קוראים אלוהים. הפילוסוף ברוך שפינוזה אמר "אלוהים הוא הטבע". אם הכוונה היא שאלוהים הוא סתם שם אחר לחומר, זה אתאיזם בתחפושת. ואם הכוונה היא שיש ביקום "נשמה" שמאחדת אותו, זה בדיוק מה שאנחנו אומרים.

וגם אם היקום היה קיים מאז ומעולם, עדיין צריך להסביר למה הוא קיים ולמה הוא כזה. יש הבדל בין "סיבה" לבין "טעם". הסיבה לכך שיש שולחן בחדר היא שנגר בנה אותו. הטעם לכך שהוא בחדר הוא שצריך משהו לאכול עליו. גם דבר שהיה קיים תמיד יכול שלא יהיה לו "סיבה", ובכל זאת צריך להיות לו "טעם": למה הוא קיים, ולמה דווקא כזה. במקרה כזה אלוהים אינו מי שברא את היקום ברגע מסוים, אלא מי שמקיים אותו בכל רגע, כמו נשמה שמחיה את הגוף כל הזמן.

נשארה עוד תשובה אחת שאתאיסטים אוהבים: "אלוהים זה לא הסבר. אתם לא יודעים עליו כלום". אבל הטיעון לא בא להסביר איך העולם נוצר. הוא רק מראה שיש סיבה. כשאתה רואה עקבות בחול, אתה מסיק שמישהו עבר כאן, גם בלי לדעת עליו שום דבר. טיעון נבחן לפי השאלה אם המסקנה נובעת מההנחות, ולא לפי השאלה כמה הוא מסביר.

צריך לומר ביושר מה הטיעון הזה מוכיח ומה לא. הוא מוכיח שיש "סיבה ראשונה". הוא אינו אומר שהיא חכמה, טובה או אינסופית. הוא גם משאיר פתוחה אפשרות שהסיבה הראשונה היא מין "מכונה" עיוורת. את זה יסגרו הטיעונים הבאים. אבל גם זו התחלה לא קטנה: העולם לא עומד על צבים.