פתיחה: מה זה בכלל "ראיה"?

כמעט כל אדם שחושב על אמונה נתקל, במוקדם או במאוחר, בדרישה אחת: "תוכיח לי שיש אלוהים". ומי שלא מצליח להוכיח, מסיק שהאמונה היא עניין של רגש, או של "קפיצה" שאין לה בסיס. כדאי לעצור כאן, כי בדרישה הזאת מסתתרת טעות, והיא טעות יסודית.

הדרישה "תוכיח" נשענת על שתי הנחות, שבדרך כלל לא אומרים אותן בקול. ההנחה הראשונה: מה שאי אפשר להוכיח הוא עניין סובייקטיבי, "כל אחד והאמת שלו", ולא עובדה. ההנחה השנייה: שום דבר אי אפשר להוכיח באמת. ההנחה השנייה נכונה. כל הוכחה, גם במתמטיקה, מתחילה מהנחות יסוד שבעצמן לא הוכחו. וכל חוק מדעי כללי הוא הכללה: בדקו כמה אלפי מקרים, והסיקו על כל המקרים שלא נבדקו. אין שום דרך להוכיח שההכללה נכונה. בדרך כלל אנשים לא שמים לב למה שנובע מזה. אם מקבלים גם את ההנחה הראשונה, אז לא רק האמונה היא "עניין סובייקטיבי", אלא גם המדע, וגם זה שהשמש תזרח מחר.

מי שמבין את זה עומד מול שלוש דרכים, ועליהן נדבר מיד. אבל כבר עכשיו אפשר לומר מה הדרך שבה נלך: לא לוותר על הדרישה לחשוב, ולא לדרוש ודאות שאין בשום תחום. השאלה הנכונה על אלוהים אינה "האם זה מוכח?", כי שום דבר לא מוכח, אלא "האם זה סביר, לפי אותו שכל ישר שבעזרתו אנחנו יודעים כל דבר אחר?".

אמונה היא טענה על העולם, לא רגש

לפני שנצא לדרך, צריך להבהיר דבר אחד שרבים מתבלבלים בו. אמונה אינה רגש. כשאדם אומר "יש אלוהים", הוא לא מספר על מה שהוא מרגיש, אלא טוען משהו על העולם, כמו מי שאומר "יש מים על המאדים". זו טענה שיכולה להיות נכונה או לא נכונה. איך יודעים שזה לא סתם רגש? כי על רגשות לא מתווכחים. אם אני אוהב פיצה ואתה לא, אין בינינו מחלוקת. אבל בין מאמין לאתאיסט (מי שאומר שאין אלוהים) יש ויכוח אמיתי. וויכוח אמיתי הוא סימן ששניהם מדברים על העולם, לא על עצמם.

אין כאן טענה שהרגש הדתי לא קיים או לא רצוי. הטענה היא רק שצריך להבחין בינו לבין האמונה. פחד מנמר הוא לא נמר. הפחד יכול להיות סימן שיש נמר בסביבה, והוא יכול להיות תוצאה של זה שראיתי נמר. אבל הוא לא הנמר עצמו. כך גם הרגש הדתי: הוא יכול להוביל לאמונה, והוא יכול לנבוע ממנה. אבל הוא לא האמונה.

מכאן גם התשובה לטענה פופולרית: "אין אתאיסטים בשוחות". כלומר, בשעת סכנה כולם מתפללים, ולכן כולם מאמינים בסתר. אתאיסטים עונים על זה בטענה הפוכה: זה מוכיח שאמונה היא בסך הכול פחד. האמת היא ששתי הטענות לא שוות הרבה. התופעה מתאימה לשני ההסברים, ולכן היא לא מוכיחה כלום. ובכלל, להסביר למה מישהו מאמין ("בגלל החינוך", "בגלל הפחד") או למה מישהו כופר ("בגלל משבר", "בגלל נוחות") זה לא טיעון. זה פסיכולוגיה. השאלה היא רק אם הטענה נכונה.

יש גם מאמינים שאומרים: "האמונה שלי היא חוויה פנימית, והיא לא צריכה לענות לשאלות של היגיון". זו עמדה נוחה, אבל צריך לבדוק מה היא אומרת. אם האמונה היא רק חוויה, ולא טענה על העולם, זה בעצם אתאיזם עם רגש דתי. ואם היא כן טוענת שיש אלוהים, אין פטור מלהתמודד עם הקושיות. אותו דבר נכון לגבי מי שהגיע לאמונה דרך חוויה מיסטית. יש הבדל בין איך הגעתי לרעיון לבין האם הרעיון נכון. גם רעיון שהגיע בחלום צריך לעמוד בבדיקה.

אינטואיציה היא דרך לדעת

הדבר השני: יש דרך לדעת דברים גם בלי הוכחה. קוראים לה אינטואיציה, ואפשר לתאר אותה כ"ראייה בעיני השכל". מתמטיקאי מוכשר "רואה" לפעמים שהפתרון הוא 7, עוד לפני שבדק. קח דוגמה מהחיים. אתה בטוח שלכל דבר יש סיבה. אם ספל נשבר, מישהו או משהו שבר אותו. עכשיו נסה להוכיח את זה. תגיד: "ככה זה תמיד". אבל ראית רק כמה אלפי מקרים בחייך, ואתה בטוח שזה נכון גם במיליארדי מקרים שלא ראית. מאיפה הביטחון? לא מהעיניים, כי לא ראית הכול. ולא מהוכחה, כי אין כזו. הוא בא מהשכל עצמו. דייוויד יום, פילוסוף סקוטי שחי לפני כ־250 שנה, דייק עוד יותר. אפילו במקרים שכן ראית, מה בעצם ראית? ראית א', ואחר כך ראית ב'. ראית את הכדור פוגע בחלון, ואחר כך את החלון נשבר. אלף פעמים. אבל את ה"גרימה" עצמה, את הקשר שבין א' לב', אף פעם לא ראית. אין דבר כזה לראות "סיבה". רואים רק שדבר אחד בא אחרי דבר אחר. ואת הקשר ביניהם מוסיף השכל. זו אינטואיציה. ואתה סומך עליה לגמרי, ובצדק. מה ההבדל בין אינטואיציה לרגש? על רגש אין ויכוח. על אינטואיציה יש ויכוח, ואחד הצדדים צודק. אפשר לבדוק אם 7 באמת הפתרון.

ועכשיו נשאל: מה קורה למי שמחליט לא לסמוך על שום דבר שלא הוכח? הוא נשאר בלי כלום. קחו את המתמטיקה, התחום ה"בטוח" ביותר. כל הוכחה בה מתחילה מכמה הנחות יסוד. בגיאומטריה, למשל, מניחים ש"דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד". את ההנחות האלה אף אחד לא הוכיח. הן פשוט נראות לנו נכונות. אם לא סומכים עליהן, אין מתמטיקה. וכבר ראינו שגם המדע עובד כך: המעבר מ"כמה אלפי מקרים שנבדקו" ל"תמיד" הוא קפיצה שהשכל עושה, בלי הוכחה. בלי הקפיצה הזאת, אין מדע.

כלומר: גם המתמטיקאי וגם המדען סומכים, בלי הוכחה, על מה שהשכל שלהם "רואה". ומי שסומך על השכל שלו במתמטיקה ובמדע, אין לו סיבה לפסול אותו דווקא כשמגיעים לשאלה על אלוהים. כאן גם מתברר משהו על המילה "אמונה". אנשים אומרים: "אני לא יודע, אני רק מאמין". אבל לפי המבחן הזה, גם "השמש תזרח מחר" הוא "רק אמונה". אמונה היא לא ההפך מידיעה. היא סוג של ידיעה: ידיעה סבירה, בלי הוכחה מוחלטת, כמו רוב מה שאנחנו יודעים.

על מה נשען כל תחום?

כדאי לעצור על הנקודה הזאת, כי היא נראית מוזרה במבט ראשון, ובלעדיה כל ההמשך נראה חלש. האם באמת שום דבר לא מוכח? הנה סיור קצר בתחומי הידע.

נתחיל מההיגיון עצמו. הכלל הבסיסי ביותר של החשיבה הוא שדבר לא יכול להיות גם נכון וגם לא נכון באותו זמן. נסו להוכיח את הכלל הזה. כל הוכחה שתציעו תשתמש בו, כי בלי הכלל הזה אין בכלל משמעות למילה "הוכחה". כלומר, היסוד של כל החשיבה הוא דבר שאי אפשר להוכיח, ובכל זאת כולנו בטוחים בו לגמרי.

המתמטיקה, כפי שראינו, מתחילה מהנחות יסוד. לפעמים אפשר להוכיח הנחה אחת מתוך אחרות, אבל אז האחרות נשארות לא מוכחות. בסוף תמיד נשאר משהו שפשוט מקבלים. וכאן יש נקודה שכדאי לזכור: כבר בעת העתיקה הראו הפילוסופים שלכל ניסיון להוכיח הכול יש רק שלוש אפשרויות. או שההוכחה נמשכת אחורה בלי סוף, ואז אין לה התחלה. או שהיא מסתובבת במעגל, ומניחה בסוף את מה שרצתה להוכיח. או שהיא נעצרת בהנחה שלא הוכחה. אין אפשרות רביעית. כל ידיעה שיש לנו נעצרת, בסופו של דבר, במשהו שלא הוכח.

המדע נשען על יותר הנחות כאלה ממה שנהוג לחשוב. הוא מניח שאפשר לסמוך על החושים, ואיש לא הוכיח את זה. הוא מניח שחוקי הטבע קבועים, שמה שהיה נכון אתמול נכון גם היום, ושחוק שנבדק כאן נכון גם בגלקסיה אחרת. ואת זה אי אפשר להוכיח בלי להניח אותו קודם. הוא מניח שלכל תופעה יש סיבה, ואת זה, כפי שראינו, אף אחד לא ראה בעיניים. והוא מניח שההסבר הפשוט עדיף על המסובך, בלי שום הוכחה שהעולם "מעדיף" פשטות. בלי ההנחות האלה אין מדע, וכולן לא מוכחות.

ההיסטוריה נשענת כולה על עדויות: על מה שאנשים סיפרו וכתבו. אף אחד מאיתנו לא ראה את חורבן בית שני, וגם לא את מלחמת העולם הראשונה. אנחנו סומכים על מי שסיפר. זו הנחה, לא הוכחה. והמשפט מניח שאפשר להאמין לעדים, ושמה שנראה סביר הוא כנראה גם מה שקרה.

גם חיי היומיום. אתה בטוח שיש עולם מחוץ למחשבות שלך, ושהאנשים סביבך הם אנשים ולא חלום. נסה להוכיח את זה. פילוסופים ניסו במשך מאות שנים, ולא הצליחו. ובכל זאת, אף אדם שפוי לא מטיל בזה ספק.

המסקנה היא לא ש"אי אפשר לדעת כלום". ההפך. המסקנה היא שידיעה אף פעם לא הייתה תלויה בהוכחה. בכל תחום, אנחנו יודעים דברים כי הם נראים נכונים לשכל הישר, ואנחנו ממשיכים מהם. ומי שדורש דווקא מהאמונה באלוהים מה שהוא לא דורש משום תחום אחר, לא מפעיל שיקול דעת. הוא מפעיל דעה קדומה.

שלוש דרכים

נחזור עכשיו לשתי ההנחות מהפתיחה: "מה שלא מוכח אינו עובדה", ו"שום דבר לא ניתן להוכחה". מי שמבין אותן, עומד מול שלוש דרכים.

הדרך הראשונה היא הספקנות: לקבל את שתי ההנחות. אם שום דבר לא מוכח, ורק מה שמוכח קביל, אז שום טענה אינה קבילה, ואי אפשר לדעת כלום. הדרך השנייה היא הפונדמנטליזם: לקבל את ההנחה הראשונה, ולברוח מהשנייה. כלומר, לוותר על השכל ולאמץ ודאויות שמגיעות "מלמעלה", בדרכים שמעל השכל. רעיון שהגיע כך אינו חשוף לביקורת, וזה בדיוק מה שמושך בו. חשוב לראות שלשני ההפכים האלה, הספקן והפונדמנטליסט, יש שורש משותף: שניהם מזהים אמת עם ודאות. בעיני שניהם, רק מה שמוכח בוודאות יכול להיחשב אמיתי.

הדרך השלישית היא לוותר דווקא על ההנחה הראשונה. נכון, אין דרך להוכיח שום דבר. אבל לא נכון שטענה שלא הוכחה אינה קבילה. די בכך שטענה סבירה, לפי השכל הישר, כדי לקבל אותה. זו הדרך היחידה שמאפשרת גם לחשוב וגם לדעת, וזו הדרך שבה הולכים כולנו בכל תחום אחר. לפי הדרך הזאת, גם האמונה באלוהים אינה ודאית, בדיוק כמו כל טענה אחרת על העולם. היא טענה שנבנתה בשכל אנושי, ולכן היא חשופה לכל המגבלות שלו. ומכאן גם כלל של יושר: אותו שכל שבנה את האמונה יכול גם לבקר אותה, לסייג אותה, ואפילו לשלול אותה. מי שאומר "בואו נבדוק", אבל יודע מראש שהוא לא יקבל שום מסקנה אחרת, לא בודק. הוא פונדמנטליסט בתחפושת.

יש כאן גם לקח חינוכי. חינוך שמזהה אמונה עם ודאות עושה נזק: מי שגדל עליו, וגילה יום אחד שאין לו ודאות, מסיק שהוא כבר לא מאמין. זו טעות. אמונה בלי ודאות היא האמונה היחידה שיש.

ומה עם השאלה "איך אפשר לחיות ככה, ואפילו למסור את הנפש, בלי ודאות?". יש לה שתי תשובות. הראשונה: גם אם ההבנה הזאת יוצרת קושי, הקושי לא משנה את האמת. אם החוכמה יוצרת בעיות, מתמודדים עם הבעיות, ולא משתדלים להיות טיפשים. השנייה: לא נכון שרק ודאות יכולה להצדיק מסירות נפש. חייל שמוסר את נפשו בקרב אינו משוכנע בוודאות מוחלטת שהוא צודק, ואם הוא משוכנע כך, הוא נאיבי. אדם שמבין את מגבלותיו, מתפקד בתוך אי־הוודאות. חשבו על "דין רודף": אתה רואה אדם רודף אחרי מישהו כדי להרוג אותו, ומותר לך להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף. האם אתה יודע בוודאות מה קורה? אולי יש פרט שנסתר מעיניך. נניח שבסיכוי של 90% הוא באמת רודף, ובסיכוי של 10% לא. אם תימנע מלפעול בגלל ה־10%, אתה לוקח סיכון של 90% שהנרדף ימות. ובכל זאת צריך להחליט, ולהחליט לפי האפשרות הסבירה יותר. כך בכל הכרעה ערכית. האפשרות הסבירה יותר היא הבסיס הנכון להחלטה, גם כשאין ודאות. נכון, למי שיודע שאין ודאות בכלום יהיה קשה יותר, מבחינה מעשית, לממש את ערכיו. אבל זו בעיה מעשית, שצריך להתמודד איתה כשלעצמה, ולא סיבה לשנות את מה שנכון.

הטיעון "מההגדרה" — ולמה הוא לא מספיק

לפני שנגיע לטיעונים שמתחילים מהעולם, כדאי להכיר טיעון מפורסם שמנסה להוכיח שאלוהים קיים בלי להסתכל על העולם בכלל, רק מתוך ההגדרה שלו. ניסח אותו אנסלם, נזיר ותיאולוג שחי באנגליה לפני כאלף שנה, והוא הולך כך: אלוהים הוא "הדבר הגדול ביותר שאפשר לחשוב עליו". אם הוא היה קיים רק בדמיון, אז אלוהים שקיים באמת היה גדול ממנו. אבל הרי אמרנו שאין דבר גדול ממנו. לכן הוא חייב להיות קיים באמת. בניסוח אחר: "אלוהים שלא קיים" הוא סתירה, כמו "משולש עגול".

הטיעון חכם בהרבה ממה שנהוג לחשוב, ורוב הביקורות המפורסמות עליו לא באמת מפילות אותו. אחת מהן, של נזיר בן זמנו בשם גאונילו, הולכת כך: בואו נגדיר "האי המושלם ביותר שאפשר לחשוב עליו". אי שקיים באמת מושלם יותר מאי שקיים רק בדמיון. לכן, לפי אותו היגיון, האי המושלם חייב להיות קיים. וזה כמובן מגוחך. אם הטיעון "מוכיח" את קיומו של אי כזה, סימן שמשהו בו שבור. אחרת, של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, אומרת שקיום אינו תכונה: מאה שקלים אמיתיים ומאה שקלים דמיוניים הם אותו סכום בדיוק, הקיום לא מוסיף להם כלום. ולכן, לפי הביקורת הזאת, גם "אלוהים שקיים" לא גדול מ"אלוהים". שתיהן אפשריות, אבל לא מכריעות. אפשר לענות עליהן.1

ובכל זאת יש בטיעון חור. את ההרגשה "הדבר הזה קיים באמת" אנחנו מכירים רק מדברים שפגשנו במציאות. כשאני חושב על "אלוהים שקיים באמת", אני בעצם רק אומר מילים. אני לא באמת חווה אותו כקיים. לכן השלב שבו "אלוהים שקיים באמת גדול יותר" לא עובד, כי מי שאין לו תפיסה של אלוהים כקיים, לא יכול בכלל להתחיל את הטיעון. אפשר להקשות: הרי אפשר לגרות את המוח באופן מלאכותי וליצור בו תחושה שמשהו קיים. אבל תחושה מלאכותית היא בדיוק מצב שבו השכל לא משקף את המציאות, וממנה אי אפשר להסיק כלום על העולם. לכן הטיעון לא מחזיק לבד. במובן הזה קאנט צדק: אי אפשר להוכיח קיום מהגדרה בלבד. אבל הוא צדק לא בגלל הכלל הכללי שהכריז עליו, אלא בגלל הפגם המסוים הזה. הוא יפה, ואולי יש לו ערך כשמצרפים אותו לטיעונים אחרים, אבל כדי להגיע לאלוהים צריך להתחיל מהעולם עצמו.