מחפשים כיוון

שתי שיטות לכיוונים

יש שתי דרכים לתאר כיוון: לפי הגוף (ימין ושמאל, קדימה ואחורה), או לפי העולם (צפון ודרום, מזרח ומערב). ביום-יום אנחנו עוברים משיטה לשיטה. לנהג מבולבל לא נאמר "פנה דרומה", אלא "הפנייה השנייה ימינה". אבל ימין ושמאל מבלבלים כשלא ברור לאן פונה הדובר. כשאברהם אמר ללוט "אם השמאל ואימנה", כלומר: אם אתה תלך שמאלה, אני אלך ימינה, אילו עמדו זה מול זה, הימין של אחד היה השמאל של השני.

ימין הוא דרום

אבל ייתכן שאברהם לא התכוון לימין ולשמאל שלנו. בתקופת המקרא, ימין ושמאל שימשו גם כשמות לרוחות השמים, מתוך הנחה שהאדם עומד ופניו למזרח. "קדם" הוא מזרח, ימין הוא דרום, ושמאל הוא צפון. כך מתרגם אונקלוס: "אם את לצפונא, אנא לדרומא". וכך "חובה אשר משמאל לדמשק" היא מצפון לדמשק, ו"הים האחרון" הוא הים התיכון שבמערב.

למה פנים למזרח? אולי בגלל השמש העולה. כך כותב הרמב"ן (שמות כו, יח): הלשון מכנה את הכיוונים "באדם הפונה אל אור השמש".

מזרח למעלה

גם במפות העתיקות המזרח היה למעלה. במפת מידבא, מפת פסיפס עתיקה שנמצאה בירדן, ים המלח מצויר מעל ירושלים. מכאן המילה "אוריינטציה": מי שהחזיק מפה היה צריך "למזרח" את עצמו.

בסוף ימי הביניים זה השתנה. השמש נוטה צפונה או דרומה לפי העונות, וכוכב הצפון מדויק יותר. כשהספינות הפליגו למרחקים, הצפון עבר לראש המפה. היום צפון ודרום הם "למעלה ולמטה": עולים לגולן, יורדים לנגב.

דרומה עם ז'בוטינסקי

יוצא דופן משעשע: השיר "שמאל הירדן" של ז'בוטינסקי. המנדט הבריטי כלל במקור גם את ירדן של היום, אבל צ'רצ'יל פיצל אותו ונתן את עבר הירדן לעבדאללה. ז'בוטינסקי ראה בזה גזל, וכתב: "אַךְ תִּשְׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת, אִם אֶשְׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרְדֵּן".

למה עבר הירדן הוא "שמאל"? כי ז'בוטינסקי כתב את השיר בפריז. העיר מחולקת לגדה שמאלית וימנית של הסֵּן, לפי כיוון זרימת הנהר. כך גם הוא עמד ופניו לכיוון זרימת הירדן, דרומה, ועבר הירדן יצא משמאל.

בין זמן למרחב

"ראובן רץ לפני שמעון" פירושו ששמעון פונה אל ראובן. אבל "עשר לפני הצהריים" פירושו שהצהריים פונים אל העבר, וגבם אל העתיד. למה? אנחנו מרגישים שהעתיד בשליטתנו, ולכן פונים אליו. בעבר, העתיד נחשב לא ידוע, "מאחורי הגב", והפנים היו אל העבר, שאותו "רואים". כך בחגיגה (טז.): המשנה אוסרת לחקור "מה לפנים ומה לאחור", והגמרא שואלת: "לפנים – מאי דהווה הווה?" כלומר, "לפנים" הוא העבר.

למה השעון מסתובב "עם כיוון השעון"?

בגלל שעון השמש. הצל שלו נמצא בבוקר במערב, בצהריים בצפון ובערב במזרח, והשעונים המכניים חיקו את התנועה הזו. יוצא דופן: בבית הכנסת "אלטנוישול" בפראג, השעון העברי מסתובב הפוך. מי שבנה אותו הניח שאם יהודים כותבים מימין לשמאל, גם השעון שלהם צריך להסתובב הפוך.

"כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא לימין"

הכהנים עלו אל המזבח בכבש, המעלה המשופעת שעולים בה למזבח, ופניהם צפונה. לפי הדין (רמב"ם, מעשה הקרבנות ז, יא) "עולים דרך ימין ומקיפים". אבל זה תמוה: אחרי פנייה אחת ימינה, צריך שלוש פניות שמאלה כדי להקיף את המזבח!

הגמרא (זבחים סב:) מביאה ראיה מ"הים" של שלמה, כיור שעמד על שנים עשר פסלי בקר: "שלשה פונים צפונה, ושלשה פונים ימה, ושלשה פונים נגבה, ושלשה פונים מזרחה". אבל למי שפניו צפונה, הסדר צפון–מערב–דרום–מזרח הוא דווקא שמאלה!

נראה שהכוונה: מי שמסתכל על הכיור מלמעלה, ומתאר אותו בסדר הזה, מקיף אותו נגד כיוון השעון. זה הכלל: מקיפים נגד כיוון השעון, למי שמסתכל מלמעלה. כך גם בהזאות הדם ביום הכיפורים, כשהכהן הגדול מזה דם על ארבע פינות המזבח (יומא ה, ה).

ובסוכות

בסוכות אנחנו "פונים לימין" בשתי דרכים הפוכות. את ההושענות מקיפים נגד כיוון השעון. ואת הלולב מנענעים לפי השולחן ערוך (אורח חיים תרנא, י), בעקבות מהרי"ל: "מזרח, דרום, מערב, צפון", כלומר עם כיוון השעון.

במאה ה-16 התווכחו על כך הרמ"ע מפאנו, רבי שמואל אלגאזי ורבי יוסף סמיגה. הרב אלגאזי הבין מרש"י שהכהן מקיף בהליכת סרטן, כלומר הולך הצידה, ופניו כל הזמן אל המזבח, וכך כל פנייה היא לימין. הרמ"ע לעג: "אם כן, במקום קדוש יהלכו הכהנים כעוורים מגששים קיר". לדעתו, "ימינה" היא הכיוון שאליו פונה כף יד ימין כשמושיטים אותה קדימה, כלומר… שמאלה.

נראה שההסבר הפשוט, "ימין" כנגד כיוון השעון, חוסך את ההסברים המאולצים. וכדברי הרמ"ע: "הרשות נתונה לכל משכיל להכריע בינותינו".

10