מצוות פעולה ומצוות תוצאה: עיון במצוות פריה ורביה

אדם מישראל מצווה להביא לעולם שני צאצאים — בן ובת. לכאורה זו "מצוות תוצאה" מובהקת: התורה מעוניינת בהמשכיות, לא בפעולות המביאות אליה. אלא שהתוצאה אינה בידי האדם אלא בידי שמים — כל שבידיו הוא הפעולה. ייתכן אפוא שההלכה מגדירה את המצווה כ"מצוות פעולה", אף שבאמת רצונה הוא במצב עצמו.

ראיות שזו מצוות תוצאה

• ההלכה דורשת שיהיו לאדם בן ובת, ושגם להם עצמם יהיו בן ובת — הקיום נמדד לפי מצב קיים בפועל, לא לפי ביצוע פעולה.

• מי שהוליד בנים ומתו — לא קיים את המצווה, אף שביצע את הפעולה.

• לפי כמה ראשונים, המוליד ממזר קיים את המצווה, ואין את הבעייה "מצווה הבאה בעבירה" (קיום מצווה שנעשה על ידי עבירה) — כי העבירה והמצווה אינן מתרחשות באותו רגע.1

• גוי שהוליד בנים ונתגייר יצא ידי חובת פריה ורבייה — הנדרש הוא שבפועל יהיו לו צאצאים, גם אם נולדו בשעת הפטור.2 ולכן הבן הראשון שנולד לאחר הגיור אינו נחשב בכור לענין פי שניים בירושה (יבמות סב.).

ראיה שזו מצוות פעולה

עבד ששייך לשני אדונים — אחד שחרר את חלקו והשני לא — הוא חצי עבד וחצי בן חורין (חופשי) ואסור לו להתחתן עם בת ישראל (כי הוא עדיין חצי עבד) ולא עם שפחה (כי הוא כבר חצי בן חורין), ולכן בית הדין מכריח את האדון השני לשחרר אותו לגמרי. שואלים בתוספות (בבא בתרא יג.): למה צריך לכפות, הרי מצוות פרו ורבו אמורה לדחות את האיסור ("עשה דוחה לא תעשה"), ועונים שמצוות עשה דוחה איסור רק כששניהם קורים באותו רגע ממש, אבל כאן האיסור קורה בתחילת המעשה (העראה) והמצווה מתקיימת רק בסוף (גמר ביאה).

מכאן: מה שמוטל על האדם הוא פעולת הביאה עצמה, ואילו התוצאה (הלידה) אינה לגמרי בשליטתו — אף שתכלית המצווה היא דווקא התוצאה.

השלכות

• אישה מתעברת ממי אמבטיה שהיה בהם זרע, בלי שום ביאה או מעשה מצד האב. נפקא מינה למצוות פרו ורבו: יש תוצאה (בן או בת), אבל אין שום פעולה מצד האב. כמה פוסקים (בית שמואל אבן העזר א כח; בית שמואל שם סק״י) כתבו שהוא קיים את המצווה.

• שאלה נוספת מתחדדת מכאן: האם מצוות צריכות כוונה? למאן דאמר שצריכות — האם דווקא בשעת הביאה, או שדי בכוונה בשעת הלידה (המצווה עצמה)? נראה כי לכל הדעות — מצוות תוצאה אינן טעונות כוונה.

• מבשל וזורע בשבת: האם האיסור חל על התוצאה (הבישול/ההשרשה בפועל) או על המעשה עצמו (ההנחה על האש/בקרקע)? נפקא מינה: מי שהניח סיר בערב שבת והתבשיל התבשל בשבת עצמה. וכן מי שזרע בשבת ולקט את הזרע מהקרקע בחול לפני שהשריש. האם התברר למפרע שהוא פטור?

• מילה — חזרה על ציצין (שאריות עור קטנות במקום המילה) שאינם מעכבים: לשיטת הטור (יורה דעה רסד) לא חוזרים עליהם בשבת אך כן בחול; לרמב"ם לא חוזרים כלל. תלוי אם המצווה היא "למול" (הפעולה, שתמה עם סיומה) או "להיות מהול" (המצב, שאפשר להמשיך להדרו).

• צדקה: האם היא מצוות פעולה (נתינה, המשפרת את מידות הנותן) או מצוות תוצאה (שיפור מצב העני)? התלמוד עצמו נראה סותר את עצמו בעניין זה, ומדברי הרמב"ם נראה ליישב: בלאו ("לא תאמץ" מצווה קצב) הדגש הוא על הנותן שלא יקנה מידת קמצנות; בעשה ("נתן תתן" מצווה רלב) הדגש הוא רק על שיפור מצב העני.

אפשרות שלישית: אין מצוות תוצאה כלל

הרב צבי פסח פרנק מציע לחלק בין קיום המצווה לבין השגת פטור ממנה: המוליד ממזר, או שהוליד כשהיה גוי, לא קיים את המצווה — אך כבר פטור ממנה, כי התוצאה המבוקשת הושגה בפועל. לפי זה, למעשה אין "מצוות תוצאה" כלל: לכל היותר יש "מצוות פעולה הדורשת השגת תוצאה" — וכשהתוצאה מושגת בלי הפעולה, אין קיום, אבל יש פטור.

טעם המצווה מול גדרה

הרמב"ם (ספר המצוות, שורש שני) פוסק שאין דורשים טעמים גם כשהתורה עצמה מגלה אותם. הסבר אפשרי: כשמדובר במצוות פעולה, מה שקובע את פרטי הדין הוא הפעולה — לא התוצאה. לכן גם כשיודעים את הטעם (=התוצאה הרצויה), הוא לא יכול לקבוע את פרטי ההלכה. למה? לפעמים כי התוצאה בכלל לא תלויה באדם (כמו הולדת ילדים), ולפעמים משיקולים אחרים.

זהירות: הטיעון הזה כמעט מדי חזק

יש בעיה: אפשר להעלות את אותו טיעון על כמעט כל מצווה, ואז הוא כבר לא אומר כלום. תמיד אפשר לטעון "הטעם רק הסביר למה בחרו בפעולה הזאת, אבל בפועל קובעת רק הפעולה" — גם כשאין לזה באמת בסיס. הטיעון נחלש (ודווקא בגלל זה משכנע יותר) במקרה שבו התוצאה עצמה תלויה לגמרי באדם, כמו בניית מעקה: שם הפעולה (הבנייה) והתוצאה (מניעת נפילה) הם בעצם אותו דבר — ולכן דווקא שם קשה לטעון שיש הבדל בין הטעם לגדר.