ולמה זה מחייב אותי?

נשארה שאלה אחת, ואולי היא החשובה מכולן. נניח שאלוהים באמת ציווה. זו עובדה. אבל מעובדה לא נובע "צריך". למה זה מחייב אותי?

התשובה היא שיש עובדות שמי שמבין אותן מרגיש מיד שהן מחייבות. ראינו את זה במוסר. מי שמבין באמת שלפגוע בחף מפשע זה רע, לא צריך נימוק נוסף למה לא לעשות את זה. כך גם כאן. מי שעומד מול ציווי של מי שברא אותו, מבין מעצמו שהוא מחויב. מי שמחפש לזה נימוק נוסף, דומה לעיוור מהמשל: חסר לו החוש לראות את זה.

יש מי שאומר: "זה סתם חינוך. רוב הדתיים גדלו בבית דתי, ורוב החילונים בבית חילוני". נכון, אבל הטענה הזאת פוגעת בחילונים בדיוק כמו בדתיים. היא ספקנות כללית, לא טיעון בעד אתאיזם. ויותר מזה: האינטואיציה הדתית היא כמו האינטואיציה המוסרית. כלי עדין שצריך לפתח. חינוך הוא פיתוח, לא תכנות.

הכרת טובה

ועכשיו ליסוד עצמו. המסורת היהודית אומרת שעובדים את ה' מתוך הכרת טובה, על כל הטוב שהוא נותן לנו. כך אומרת התורה: "הלוא הוא אביך קנך, הוא עשך ויכוננך". אבל על זה יש שאלות קשות, ויש לומר אותן ביושר. הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון וניצול שואה, שאל: האם יהודי שנאלץ להוציא גופות מהכבשנים באושוויץ יכול לעבוד את ה' מתוך הכרת טובה? והשיב: "בשום פנים ואופן, לא". וחכמינו עצמם אמרו ש"נוח לו לאדם שלא נברא משנברא". יש גם שאלות הגיוניות: את הצרכים שאלוהים ממלא, הוא עצמו ברא בנו, גם את המחלה וגם את הרפואה. ומי שברא יצור, חייב ממילא לדאוג לו.

התשובה היא שיש שני סוגי הכרת טובה. יש הכרת טובה "רגילה": תודה על משהו שקיבלתי. היא תלויה במה שקיבלתי, ואם קיבלתי סבל, היא נפגעת. ויש הכרת טובה אחרת, עמוקה יותר: מחויבות כלפי מי שבזכותו אני בכלל קיים, בלי קשר למה שקיבלתי. כמו ענף כלפי העץ שממנו צמח. זו לא תודה, וזה לא רגש. זו חובה.

מבחן ההורים מבהיר את ההבדל. להורה מאמץ שנתן הרבה, יש הכרת טובה רגילה. להורים ביולוגיים שנטשו, אין הכרת טובה רגילה. ובכל זאת, רוב האנשים מרגישים שעדיין יש להם זכות מסוימת. זו הכרת הטובה מהסוג השני. ולהורים שגם הולידו וגם גידלו, שתיהן יחד. כלפי אלוהים זה נכון שבעתיים. הוא לא נתן לנו "משהו". הוא נתן לנו את עצם הקיום. "הוא עשך ויכוננך".

ודווקא בגלל זה, המחויבות הזאת לא תלויה בכמה טוב לנו. היא לא נובעת מהטובות שקיבלנו, אלא מעצם זה שנבראנו. לכן היא לא נעלמת גם בזמנים קשים, כשהסבל בעולם מקשה להרגיש הכרת תודה. ואותה תחושה היא גם הכוונה הנכונה בקיום המצוות: לא פחד, לא תועלת, אפילו לא רק אהבה, אלא עשייה כי זה נכון. בדיוק כמו המעשה המוסרי.

מה האמונה נותנת

כדאי לומר גם מה האמונה נותנת, בתנאי שזוכרים שזו לא הסיבה להאמין. היא נותנת משמעות. היא נותנת זהות: מי שמחויב הופך לחוליה בשרשרת ארוכה של דורות. ויש בה עושר: עולם מלא בערכים נותן יותר מקום לביטוי אישי מעולם שיש בו רק ערכי מוסר. אבל יש כאן גם אזהרה. מי שמשכנע לחזור בתשובה בגלל "האווירה הנעימה של שולחן שבת" מציע טיפול נפשי, לא אמונה. צריך להיות מחויב כי זה נכון. ודווקא משום שזה נכון, זה נותן משמעות.

סיכום

אף טיעון לבד אינו הוכחה מוחלטת. הכוח הוא בצירוף. אפשר לראות את הטיעונים כסדרה של "קפיצות" מפתיעות בעולם: מכלום למשהו, זה הטיעון הראשון. מבלגן לחוקים מדויקים שמאפשרים חיים, זה השני. מחומר לשכל שמבין את היקום, זה השלישי. ומשכל לתחושה שיש טוב ורע אמיתיים, זה הרביעי. ומשם, אל אלוהים שמדבר עם בני אדם, ואל המחויבות למה שהוא ביקש.

תארו לעצמכם שהיינו שואלים מישהו שאין לו שום מושג על היקום שלנו: איך לדעתך אמור להיראות יקום שנוצר בתכנון, ואיך ייראה יקום שנוצר במקרה? הוא היה עונה, מן הסתם, שביקום מתוכנן יהיו חוקים, מורכבות, יצורים מגוונים, תודעה והתקדמות מתמדת. ואילו ביקום מקרי, אם בכלל ייתכן דבר כזה, יהיה תוהו ובוהו שלא מוביל לשום מקום, ואם במקרה ייווצר בו משהו, הוא יושמד במהרה. ודאי שלא יהיו בו תודעה, מוסר או דיווחים על התגלות. ואז היינו מראים לו את היקום שלנו: חוקי הטבע המדויקים, מגוון היצורים, האנושות על כל יצירותיה. לאיזו משתי האפשרויות הוא דומה יותר?

האתאיסט צריך להאמין שכל זה קרה במקרה. ויותר מזה: אם הוא עקבי, הוא צריך לוותר על האמון שלו בשכל ובמדע, ועל האמונה שיש טוב ורע. זה המחיר האמיתי.

אין כאן ודאות, אבל יש סיבות טובות מאוד. וכך אנחנו חיים בכל תחום: לא לפי הוכחות מוחלטות, שלא קיימות בשום נושא, אלא לפי מה שסביר והגיוני. זו לא אמונה עיוורת ולא "חבר דמיוני", אלא מסקנה הגיונית.