על גבולות ההלכה: עבירה לשמה

הדילמה של בנות לוט

בפרשתנו לוט ושתי בנותיו בורחים מסדום הנהפכת. הם נותרים לבדם במערה. הבנות חושבות שכל העולם נחרב.

במצב כזה עומדת לפניהן דילמה קשה. אפשרות אחת: לשמור על ההלכה והמוסר – ובכך להביא את ההיסטוריה האנושית לסופה. אפשרות שנייה: להמשיך את הקיום האנושי – במחיר של מעשה בעייתי מאוד.

הן החליטו שהקיום האנושי גובר על איסור עריות. כך נולדו עמון ומואב.

כדי להבין את סוג השיקולים הזה, נעבור לדוגמה הלכתית מתחום אחר.

"וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?"

הגמרא במסכת שבת, דף ד ע"א, דנה באדם שהדביק פת – בצק של לחם – בדופן התנור בשבת. אם הפת תישאר בתנור ותיאפה, הוא יעבור על מלאכת אופה. האם מותר לרדות אותה, כלומר להוציא אותה מן התנור, לפני שתיאפה? הגמרא מבחינה בין שלושה מקרים.

1. הדביק במזיד, כלומר בכוונה ובידיעה שזה אסור. חז"ל התירו לו לרדות את הפת, כדי שלא יתחייב סקילה – עונש המוות שבית הדין מטיל על מי שחילל שבת במזיד. כלומר, מתירים לו לעבור על איסור קל1 כדי להינצל מעונש סקילה.2

אבל ההיתר הזה אינו מדיני פיקוח נפש הרגילים. פיקוח נפש מתיר לעבור על איסורים כשחיי אדם בסכנה חיצונית – מחלה, טביעה וכדומה. כאן הסכנה אינה חיצונית. היא נובעת מחובה שהתורה עצמה מטילה על בית הדין: להוציא להורג את מי שחילל שבת במזיד. האדם עצמו גרם לסכנה בחטאו. מבחינה פורמלית אין כאן "פיקוח נפש", אלא "עונש מגיע".

אם כן, על מה סמכו חז"ל? הם התחשבו במצבו הנפשי של אדם שרואה שעומד להיגזר עליו עונש מיתה. אדם כזה אינו יכול לעמוד בפני הדחף להינצל. ואין זה סביר לדרוש ממנו להפקיר את עצמו למיתה בחוסר אונים. לכן לא גזרו חז"ל את האיסור במקרה זה: מראש ברור שהאדם לא יוכל לעמוד בגזירה, ואין טעם לגזור אותה.

2. הדביק בשוגג, ואחר כך נזכר. חז"ל התירו לו לרדות את הפת בעצמו, כדי שלא יגיע לאיסור אפייה. ואף שהתחיל בשוגג, הוא אינו חייב חטאת – הקרבן שמביא מי שחטא בשוגג. חיוב חטאת דורש שגם תחילת המעשה וגם סופו יהיו בשגגה. כאן, משנודע לו, אם ישאיר את הפת – הוא יסיים את האפייה במזיד.

3. הדביק בשוגג, ואינו יודע שצריך לרדות. רב שילא מציע שאחרים ירדו את הפת במקומו, כדי להציל אותו מן האיסור. רב ששת דוחה: "וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך?" כלומר, אין היתר לעבור איסור בעצמך כדי להציל את חברך מאיסור.

אמנם כמה ראשונים לומדים מסוגיה אחרת, במסכת עירובין דף לב ע"ב, שלפעמים מתירים לאדם לעבור איסור קל: כדי שחברו יינצל מאיסור חמור, או כדי לאפשר מצווה של רבים, או מצווה גדולה.

על כל פנים, אנו רואים שיש מקום לשיקול דעת: יש מצבים שבהם עוברים עבירות. כשהמחיר כבד, לגיטימי – ואולי אף רצוי – לעבור עבירה. מצבן של בנות לוט היה בהחלט מצב קיצוני. לכן יש לראות את מעשיהן בחיוב, או לפחות בהבנה.

יחסם של חז"ל למעשה בנות לוט

הגמרא במסכת נזיר, דף כג ע"ב, מבארת שחז"ל ראו במעשה בנות לוט מצווה. לוט עצמו, לעומת זאת, נחשב לעבריין, כי עשה את מעשהו במזיד – לפחות בלילה השני. כנראה שלוט, בניגוד לבנותיו, ידע שהעולם לא נחרב. ולכן אותו מעשה עצמו נחשב אצלו לעבירה.

מהי "עבירה לשמה"?

במינוח ההלכתי, מצב שבו אנו נאלצים לעבור עבירה למען מטרה חיובית נקרא "עבירה לשמה".

ההלכה אינה מכירה בלגיטימיות של מעשה העבירה – שאם לא כן, לא הייתה זו עבירה כלל. מי שמחלל שבת כדי להציל חיים אינו עושה "עבירה לשמה", אלא מצווה.

"עבירה לשמה" מצביעה אפוא על מתח. מצד אחד, במישור ההלכתי הפורמלי יש כאן עבירה. מצד שני, במישור הערכי – מישור הערכים שמעל לפרטי הדינים – יש כאן מעשה חיובי, אולי אף הכרחי. האם ייתכן לתת לגיטימציה למעשה כזה?

הבעיה המתודולוגית

האם ההלכה היא בכלל המקום שבו צריך להתנהל הדיון? יש כאן דילמה:

• אם ההלכה מתירה את המעשה – אין זו עבירה לשמה, אלא קיום מצווה, כמו פיקוח נפש בשבת.

• ואם ההלכה אינה מתירה – מדוע שתיתן לו לגיטימציה?

בגלל זה יש מפרשים שרוקנו את המושג "עבירה לשמה" מתוכנו, והפכו אותו למונח פנים-הלכתי, המתאים למצבים כמו פיקוח נפש בשבת. אבל מן המקורות בתלמוד עולה שזהו מצב אחר – חוץ-הלכתי במהותו.

אפשר להציע שתי תפיסות עקרוניות:

א. הדיון מתנהל בספירה רחבה יותר: התורה. מבחינת ההלכה יש כאן עבירה, אבל מבחינת התורה זהו מעשה חיובי. כשיש התנגשות, יש מקום לומר שההלכה נדחית מפני התורה. לפי זה, ההלכה אינה מכילה את כל מה שהתורה מחייבת: יש בתורה הוראות מחייבות שהן מחוץ להלכה.

ב. הדיון מתנהל בתוך ההלכה, אבל לא כל מה שההלכה אוסרת שווה במעמדו. יש פעולות אסורות שהן עבירות של ממש: שגויות ולא לגיטימיות. ויש פעולות שאינן נכונות מבחינת ההלכה, אבל הן לגיטימיות: שגויות, אך לגיטימיות. לפי זה נוצרת בעיית גבול: איך נמיין פעולות כאלה? לכאורה אי אפשר למיין אותן בכלים הלכתיים, שהרי לפי הגדרתן ההלכה אוסרת אותן.

האם אפשר לשקול ערך מול ערך?

גם אם נקבל שיש עבירות "לגיטימיות", נשארת שאלה קשה: איך מחליטים מתי ערך מסוים גובר על איסור? בנות לוט שקלו את המשך האנושות מול איסור עריות. אבל באילו מאזניים שוקלים דבר כזה?

כאן יש קושי עקרוני. ערכים אינם כמו מחירים. אפשר להשוות בין שני מוצרים לפי המחיר שלהם, כי יש להם מידה משותפת: כסף. לערכים אין מידה משותפת כזאת. הפילוסופים קוראים לזה "אינקומנסורביליות" – אי-אפשרות למדוד דברים באותה יחידה.

למה? כי ערך הוא נקודת המוצא. אם אשאל "למה אסור לשקר?", אפשר לענות "כי צריך לכבד את הזולת". אבל אם אשאל "למה צריך לכבד את הזולת?", בסוף נגיע לנקודה שבה אין עוד תשובה: זה פשוט ערך שאני מקבל. אילו כל ערך היה צריך הסבר מערך אחר, השרשרת לא הייתה נגמרת לעולם.

ומכיוון שכל ערך עומד בפני עצמו, אין סולם אחד שבו אפשר לבדוק איזה ערך כבד יותר.3

בעל העיקרים, הרב קוק והנצי"ב

לפי שיטתם, כל מעשה נשפט על פי המניע שלו, ולא על פי התוצאה. אם הכוונה היא לשם שמיים, המעשה חיובי. לפי זה, המבחן ההלכתי מאבד את משמעותו.

ביניהם עצמם יש מחלוקת: לפי בעל העיקרים, אין חובה לעשות "עבירה לשמה". לפי הרב קוק והנצי"ב, זוהי חובה גמורה.

"עת לעשות לה' הפרו תורתך"

לכאורה אנו מוצאים בחז"ל יסוד דומה ל"עבירה לשמה": "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אבל זהו עיקרון שונה. שם מדובר בתקנה של בית דין מוסמך, שרשאי לקבוע שיש לעבור על איסור מסוים. כאן אנו עוסקים במעשה של יחיד, המחליט – בלי הוראה הלכתית – לעבור עבירה כדי להציל ערך חשוב.

המסקנה. חז"ל ראו מצווה במעשה שהוא עבירה מבחינה הלכתית. "עבירה לשמה" חושפת מתח בין המישור ההלכתי הפורמלי לבין המישור הערכי – ומעמידה את האדם מול הכרעה קשה: בין ערכים שאין להם מידה משותפת.