כפילות הציווי של "פרו ורבו"

הכפילות

הציווי "פרו ורבו" נאמר לאדם הראשון (בראשית א, כח), וחוזר ונאמר לנח ולבניו בפרשתנו (ט, א; ט, ז). לפי הרמב"ם (ספר המצוות, עשה רי"ב), המצווה ניתנה כבר לאדם הראשון, ולכן הוא מביא אותה מהפסוק שבבראשית. אם כך, מדוע חזרה וניתנה לנח ולבניו?

הרמב"ם גם מגדיר את מטרת המצווה: "לפרות ולרבות לכוין לקיים המין". כלומר, המצווה לא נועדה רק לכך שלכל אדם יהיו ילדים, אלא להמשך המין האנושי.

סוגיה תמוהה בבבא בתרא

בסוף פרק חזקת הבתים (בבא בתרא ס:) מובאות שתי מימרות של רבי ישמעאל בן אלישע:

1. בשר ויין: מאז החורבן, ראוי היה לאסור לאכול בשר ולשתות יין. אבל לא אסרו, כי "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה".

2. נישואין: מאז שמלכות הרשעה אוסרת עלינו לקיים מצוות, ראוי היה לאסור להתחתן ולהוליד, "ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו". אבל לא אסרו, כי "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

בעלי התוספות (שם, ד"ה דין) שואלים: איך אפשר לאסור את מה שהתורה ציוותה? ועונים: מדובר רק במי שכבר הוליד בן ובת.

אבל יש כאן קושי גדול יותר. למה בבשר ויין נאמר כלל אחד, ובנישואין כלל אחר? הכלל "מוטב שיהיו שוגגין" נאמר כשמתלבטים אם להעיר למי שכבר עובר עבירה. אם יעירו לו והוא לא ישמע, יחטא בכוונה. אם לא יעירו לו, יחטא בלי לדעת, וזה פחות גרוע. אבל כאן, אם לא אוסרים, אין שום עבירה: מי שמוליד מקיים מצווה. אז איזו "שגגה" יש כאן?

מכאן שהגמרא מבינה אחרת. לפי דין תורה, כשמלכות רשעה מונעת מאיתנו לקיים מצוות, אין מצווה להוליד, ואפילו אסור. השאלה לא הייתה אם לגזור איסור חדש, אלא אם לספר לציבור על האיסור הקיים. לכן מתאים כאן הכלל "מוטב שיהיו שוגגין". ולפי זה, גם קושיית התוספות אינה מתחילה: חכמים לא ביטלו מצווה. במצב כזה היא פשוט לא קיימת.

ויש לכך תוצאה משעשעת. מי שידע את ההלכה לא הוליד. רק מי שלא ידע, ההמון הפשוט, המשיך להוליד. כלומר, כולנו צאצאים של פשוטי העם של אותו דור.

בחזרה לכפילות

אדם הראשון אכן נצטווה לפרות ולרבות. אבל אחר כך בא דור המבול, והשחית את דרכו. הקב"ה התחרט שברא את האדם, וביקש להשמיד את האנושות.

ראינו שתחת מלכות רשעה, כשהילד לא יוכל לקיים מצוות, אין מצווה להוליד. קל וחומר כשהקב"ה עצמו אינו רוצה בקיום האנושות. והרי מטרת המצווה היא "לקיים המין". לכן בדור המבול המצווה בטלה.

אחרי המבול, נח מקריב קרבן, והקב"ה שוב חפץ בקיום האדם. לכן הוא חוזר ומצווה: "ואתם פרו ורבו". הציווי השני אינו חזרה מיותרת. הוא מחזיר לתוקף מצווה שבטלה. ולכן הרמב"ם יכול להביא את המקור מבראשית: שם נאמרה המצווה, ובפרשתנו היא רק חזרה לתוקף.

תמונת הראי של "וחי בהם"

הגמרא ביומא (פה:) לומדת מ"וחי בהם" שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות: "וחי בהם – ולא שימות בהם". כלומר, בלי חיים אין ערך למצוות.

ומה שראינו כאן הוא תמונת הראי: בלי מצוות, גם לחיים אין אותו ערך. כשהאנושות אשמה בכך, כמו בדור המבול, הקב"ה רוצה להשמידה. וכשאינה אשמה, כמו תחת מלכות הרשעה, בטלה מצוות פרו ורבו, והעם "כלה מאליו".

גם בגמרא ביומא יש שני טעמים, שמבטאים את שני הכיוונים. שמואל לומד מ"וחי בהם": המצוות נועדו לחיים. ורבי שמעון בן מנסיא אומר: "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה": החיים נועדו למצוות. כלומר, אין כאן סדר עדיפויות פשוט. המצוות צריכות את החיים, אבל החיים מקבלים את משמעותם המלאה רק דרך המצוות.