על הלכה ומציאות: שלושה סוגי עבריינות

הרעיון המרכזי

כשאדם עובר עבירה, קורים שלושה דברים שונים:

1. המציאות נפגעת. משהו בעולם השתבש, גם אם האדם לא התכוון לכך.

2. האדם חוטא. הוא לא שמע בקול ה'. זה נכון גם כשטעה בתום לב, אם היה יכול להיזהר.

3. האדם נענש. זה קורה רק כשעשה זאת בכוונה.

על כל אחד מהרבדים יש תגובה אחרת. על הפגיעה במציאות מביאים קרבן אשם. על חטא האדם מביאים קרבן חטאת. ועל המזיד בא עונש. ההבחנה הזו עוברת כחוט השני בשלוש פרשיות בספר בראשית.

שלוש פרשיות, שלוש מילים

שלוש פעמים מבקש אחד האבות מאשתו להציג את עצמה כאחותו, מול מלך שעלול לקחת אותה: אברהם ושרה מול פרעה (בראשית יב), אברהם ושרה מול אבימלך (כ), ויצחק ורבקה מול אבימלך (כו). למה הסיפור חוזר שלוש פעמים? שימו לב למילים:

• אצל פרעה אין מילה על חטא או על אשם. יש רק עונש: "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים". זה מזיד (עבירה בכוונה).

• אבימלך מול אברהם אומר: "הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה". זה שוגג (עבירה בטעות, אבל עם רשלנות).

• אבימלך מול יצחק אומר: "והבאת עלינו אשם". זה אונס (בלי שום אשמה). לא היה חטא, אבל אשת איש כמעט נלקחה מבעלה. המצב עצמו פגום.

הראיות מן הפסוקים

• אצל יצחק, אנשי המקום שאלו לפני שעשו משהו: "וישאלו אנשי המקום לאשתו" (כו, ז). יצחק הטעה אותם. לכן הם אנוסים: אין עליהם חטא, ויש רק סכנה של פגיעה במציאות.

• אצל אבימלך ואברהם, אבימלך לקח את שרה בלי לשאול. הוא אומר לקב"ה: "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת". אבל הקב"ה עונה רק: "בתם לבבך עשית זאת" (כ, ה-ו). את ניקיון הכפיים הוא לא מאשר. כלומר, הייתה רשלנות: זה שוגג, ולא אונס.

• אצל פרעה, אברהם לא מנסה בכלל להצטדק. המצרים, כותב הרמב"ן, "היו רעים וחטאים מאד", ולקחו את שרה בלי לשאול. ועל הנגעים הוא כותב שבאו "בעבור החמס שעשה לשרה" (רמב"ן, בראשית יב, יא-יז). "חמס" היא מילה מעולם הגזל, ועוד נחזור לכך.

שלושה שלבים בחינוך

שלושת הרבדים הם גם שלושה שלבים בחינוך:

1. יראת העונש: לא לחטוא כדי לא להיענש.

2. יראת חטא: לא לעבור על דבר ה', גם בלי כוונה רעה. כלומר, להיזהר גם משוגג.

3. שמירה על המציאות: להבין שה' אסר את הדברים האלה כי הם פוגעים בעולם. לכן גם כשאין חטא, צריך לדאוג שהמציאות תישאר שלמה.

מהו קרבן אשם?

יש שישה סוגים של קרבן אשם: שלושה על חטא (אשם מעילות, אשם גזלות ואשם שפחה חרופה), שניים לטהרה (של נזיר ושל מצורע), ואשם תלוי, על ספק.

המשנה (כריתות ט.) אומרת שרוב האשמות באים גם על מזיד, לא רק על שוגג. זה מוזר, כי קרבן מכפר בדרך כלל רק על שוגג. אבל שניים מהם, אשם מעילות ואשם תלוי, באים דווקא על שוגג. אז מה משותף לכולם?

התשובה: קרבן אשם בא על פגיעה במציאות, ולא על חטא האדם. בדרך כלל, הפגיעה היא כניסה לתחום שאינו שלך, כמו לקיחת דבר ששייך לאחר. נבדוק זאת בכל סוג.

1. שפחה חרופה

שפחה חרופה היא אישה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין (אישה חופשייה), המאורסת לעבד עברי. כיוון שהיא חציה שפחה, היא לא נחשבת "אשת איש" רגילה. לכן, לפי רוב השיטות, מי שבא עליה לא עובר אפילו על לאו (איסור רגיל בתורה). ובכל זאת, הוא חייב קרבן אשם. על מה?

הפני יהושע (גיטין מג.) מסביר: גם אם אין כאן איסור, היא כבר "שייכת" למישהו אחר. לכן קידושין של אדם אחר לא תופסים בה. מי שבא עליה כאילו גזל אותה מבעלה.

ראיה לכך מן המהרי"ק (שו"ת מהרי"ק, שורש קסז; הובא ברמ"א, אבן העזר קעח, ג). בדרך כלל, "שוגג" הוא מי שלא ידע אחד משני דברים (משנה, שבת סז:):

• לא ידע את ההלכה: ידע מה הוא עושה, אבל לא ידע שזה אסור.

• לא ידע את המציאות: לא ידע מה הוא עושה באמת. למשל, לא ידע שהיום שבת.

בכל התורה שני המקרים נחשבים שוגג. אבל המהרי"ק פוסק שאישה שבגדה בבעלה ברצון, וידעה מה היא עושה, אבל לא ידעה שזה אסור, נאסרת על בעלה כמו מזידה. כאן, אי ידיעת ההלכה לא עוזרת. רק אם טעתה במעשה עצמו, למשל שחשבה שהאיש הוא בעלה, והתברר שלא, היא נחשבת שוגגת, ומותרת לבעלה.

למה? המהרי"ק מדייק מהפסוק: "ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב). לא כתוב "ומעלה מעל בה'", כמו בעבירה על ציווי, אלא "בו", בבעלה. כלומר, הבעיה אינה העבירה על ההלכה, אלא הפגיעה בבעל. ומי שידעה שהיא פוגעת בקשר עם בעלה, פגעה בו, גם אם לא ידעה שזה אסור. הקשר בין איש לאשתו אינו רק חוק. הוא מציאות, והפגיעה בו היא "מעילה", גם בלי עבירה מכוונת.

2. אשם מעילות

מעילה היא שימוש בדבר ששייך להקדש (רכוש בית המקדש). אשם מעילות בא רק על שוגג. למה?

כי התורה מגדירה מעילה רק בשוגג: "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה" (ויקרא ה, טו). רק כשאדם מועל בטעות, החפץ יוצא מרשות ההקדש והופך לחולין (רכוש רגיל). אם עשה זאת בכוונה, הוא עובר עבירה, אבל החפץ נשאר של ההקדש.

ומה מתברר מכאן? העבירה קיימת גם במזיד, ובכל זאת על מזיד לא מביאים אשם. כלומר, האשם לא בא על העבירה. הוא בא על יציאת החפץ מרשות ההקדש: על הפגיעה במציאות, שקורית רק בשוגג.

שתי דוגמאות מפתיעות:

• אכילה בלי ברכה. הגמרא אומרת: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל" (ברכות לה.). ותלמידי רבנו יונה (שם) כותבים שמי שאוכל בלי ברכה חייב ממש קרבן אשם מעילות, אף שחובת הברכה היא מדרבנן (חובה שקבעו חכמים, ולא מן התורה). הטעם: מי שנהנה מן העולם בלי ברכה לוקח דבר שאינו שלו בלי רשות. וזהו בדיוק הפגם במציאות שמחייב אשם, גם בלי מקור כתוב.1 ולכן, כותבים תלמידי רבנו יונה, מי שבירך אפילו "שהכל" יצא ידי מעילה: הוא הודה לה', וכבר לא לקח בלי רשות.

• מעילה בקונמות. קונם הוא נדר שבו אדם אוסר על עצמו חפץ מסוים כאילו הוא הקדש. למשל: "ככר זו עלי כקרבן". הלחם לא נעשה קדוש, ואחרים מותרים לאכול אותו. ובכל זאת, הגמרא קובעת מסברה שמי שנהנה מדבר שאסר על עצמו בקונם הוא "מועל", וחייב קרבן אשם מעילות. וכך פוסק הרמב"ם (הלכות מעילה ד, ט). והרי האיסור כאן הוא רק משום "בל יחל" (האיסור להפר נדר), ואין לו שום קשר לקדושה. יותר מזה: המשנה למלך (שם) מעיר שלפי הרמב"ם נראה שאין כאן אפילו איסור מעילה, אלא רק חובת קרבן. אם כך, למה האשם? כי האדם נכנס לתחום שהוא עצמו אסר על עצמו, וחצה בכך גבול במציאות.

3. אשם גזלות

בפרשת נח ראינו את רבי שמעון שקאפ (שערי יושר, שער ה): איסור גזל מבוסס קודם כול על חוקי הבעלות האנושיים, והתורה רק מוסיפה עליהם את "לא תגזול". לכן גם אשם גזלות, שבא על מי שמחזיק כסף של אחר ונשבע לשקר שאינו אצלו, בא על הפגיעה במציאות, ולא רק על האיסור.

חטאת ואשם: ההבדל

עכשיו ההבדל ברור:

• קרבן חטאת מכפר על האדם שחטא. לכן יש בו הבדל בין שוגג למזיד: על מזיד אין כפרה בקרבן.

• קרבן אשם מתקן את המציאות שנפגעה. למציאות לא משנה אם זה נעשה בטעות או בכוונה. לכן רוב האשמות באים גם על מזיד.

ואולי זה פירוש המילה "אשם", כדברי הרמב"ן (ויקרא ה, טו): מלשון "שממה", הרס. גם אשמות הטהרה, של נזיר ומצורע, באים לתקן מצב פגום, ולא לכפר על חטא.

4. אשם תלוי

אשם תלוי בא על ספק עבירה. למשל: לפני אדם היו שתי חתיכות, אחת של שומן מותר ואחת של חלב (שומן אסור, שעל אכילתו במזיד יש עונש כרת). הוא אכל אחת מהן, ואינו יודע איזו. אולי עבר עבירה, ואולי לא. על מצב כזה הוא מביא אשם תלוי.

הקושיה: הרמב"ם (הלכות טומאת מת ט, יב) כותב שכל הספקות, "בין בטומאות, בין במאכלות אסורות, בין בעריות ושבתות", אסורים רק מדברי חכמים. כלומר: מן התורה מותר להקל בספק, והחובה להחמיר היא רק מדרבנן. הראב"ד (שם) משיג עליו בחריפות: "זהו שיבוש גדול". ואחרונים רבים שאלו: אם מן התורה מותר לאכול חתיכה שספק היא חלב, מי שאכל לא עבר עבירה מן התורה. אז על מה הוא מביא קרבן? לפי הרמב"ם, לאשם תלוי אין מקום!

התירוץ של האחרונים: כמה מהם הוסיפו לדברי הרמב"ם משפט בסוגריים: "דבר שחייבין על זדונו כרת, ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי". כלומר, לדבריהם הרמב"ם מקל רק בספק רגיל. אבל כשברור שיש כאן איסור, ורק לא ידוע איזו חתיכה היא האסורה (מה שנקרא "איקבע איסורא"), החובה להחמיר היא מן התורה. ולכן יש אשם תלוי.

הדחייה: אבל התירוץ הזה דחוק. לסוגריים אין מקור טוב בדפוסים. ויותר מזה: באותו משפט עצמו הרמב"ם מביא דוגמאות של שבת ועריות, שעליהן יש כרת, וכותב שגם בהן הספק אסור רק מדרבנן. כך שהסוגריים סותרים את דבריו.

ההסבר לפי דרכנו: אין צורך לשנות את דברי הרמב"ם. נכון, מן התורה אין חובה להחמיר בספק, ולכן מי שאכל ספק חלב לא עבר על שום ציווי. אבל אם החתיכה הייתה באמת חלב, המציאות נפגעה: חלב נאכל. ועל פגיעה במציאות מביאים אשם, גם בלי עבירה. זה בדיוק אשם תלוי.

למה מחמירים בספק של תורה?

הרעיון הזה מתחבר להסבר של הגרש"ז אויערבאך (בפירושו לשב שמעתתא, שמעתתא א), ולפניו רבי שמעון שקאפ (שערי יושר, שער ב).

הרקע: לפי הרמב"ם, החובה לשמוע לחכמים היא מן התורה, מהפסוק "לא תסור" (ספר המצוות, שורש א). הרמב"ן (בהשגות שם) הקשה: אם כך, כל ספק באיסור מדרבנן הוא גם ספק ב"לא תסור", שהוא מן התורה. אז למה מקלים בספק דרבנן?

התשובה: יש הבדל בין שני סוגי האיסורים.

• איסור מן התורה אוסר דבר כי הוא פוגע במציאות עצמה. מי שאוכל חלב, האכילה עצמה פוגמת, גם אם לא ידע שזה חלב. לכן יש בו שני דברים: ציווי, וגם פגיעה במציאות.

• איסור מדרבנן הוא בדרך כלל גדר: חכמים אסרו דבר שאין בו פגם בעצמו, כדי להרחיק אותנו מאיסור התורה. למשל, להזיז פטיש בשבת (מוקצה): בהזזה עצמה לא נפגע שום דבר בעולם. הבעיה היחידה היא שלא שמענו לחכמים. לכן יש בו רק ציווי.

ובמצב של ספק, יש רק "ספק ציווי", ו"ספק ציווי אינו ציווי": מי שעושה דבר שאולי נאסר לא מרד בציווי. לכן בספק דרבנן, שבו יש רק ציווי, מקלים. ובספק מן התורה, הציווי אמנם נעלם, אבל הפגיעה האפשרית במציאות נשארת. לכן מחמירים. כלומר, החובה להחמיר בספק מן התורה נובעת מהפגיעה במציאות, ולא מהציווי. וזה בדיוק מה שאשם תלוי מתקן.

מכאן גם מובנת שיטת התוספות (כריתות יז:): אשם תלוי בא אפילו על ספק ספיקא (ספק כפול: למשל, ספק אם החתיכה אסורה, ועוד ספק אם בכלל אכל ממנה). והרי בספק ספיקא אין שום חובה להחמיר, אפילו לא מדרבנן! האחרונים הקשו על כך (שער המלך, הלכות טומאת מת ט, יב). אבל לפי דרכנו זה מובן: האשם לא תלוי בשאלה אם הייתה חובה להחמיר. הוא תלוי רק בשאלה אם ייתכן שנוצר פגם במציאות.

חפצא וגברא, פעולה ותוצאה

בפרשת בראשית ראינו את ההבחנה בין מצוות פעולה למצוות תוצאה. כאן מתבררת הבחנה קרובה: איסור בחפצא (פגיעה בדבר, במציאות) ואיסור בגברא (חטא של האדם). מקורה בגמרא (נדרים ב:): נדר הוא איסור בחפצא, כי האדם אוסר את החפץ על עצמו. שבועה היא איסור בגברא, כי האדם אוסר את עצמו על החפץ.

האבני נזר (אורח חיים לז) מסביר: איסור בגברא נועד להגן על האדם, כמו האיסור לאכול שרצים: "ולא תשקצו את נפשותיכם". איסור בחפצא נועד להגן על הדבר עצמו, כמו תרומה (חלק מהיבול שניתן לכהנים) שאסור לאחרים לאכול, או רכוש ההקדש.

ומה ההבדל בין שתי ההבחנות? חפצא וגברא עוסקים במטרה של האיסור: על מה הוא שומר. פעולה ותוצאה עוסקות בהגדרה ההלכתית: מה בדיוק אסור לעשות. בדרך כלל השתיים מתאימות, אבל לא תמיד.

בשורה התחתונה

לא כל עבירה כתובה בהלכה. לפעמים יש "עבירה" בלי ציווי מפורש, כמו כניסה לתחום של אחר. ולפעמים גם מה שכתוב בהלכה רק מעגן משהו שקיים לפניה. בכל חטא יש שלושה רבדים: הפגיעה במציאות, שעליה בא האשם; חטא האדם, שעליו באה החטאת; והעונש, שבא רק על המזיד. ואלה בדיוק שלוש הפרשיות של "אמרי נא אחותי את".