האם יש בהלכה חובה לתת עשירית מההכנסות, ולמי נותנים אותה?
מעשר אצל האבות
אברהם נתן, לכאורה, מעשר משלל המלחמה למלכי־צדק, מלך שלם וכהן לאל עליון: «ויתן לו מעשר מכל» (בראשית יד, כ). אמנם לפי החזקוני והרד״ק, מלכי־צדק הוא שנתן לאברהם מעשר: כהוקרה, או משום שמגיע לו מן הדין, שכן מי שמציל ממון של חברו זוכה במעשר ממנו.
יצחק: מדרשים רבים לומדים מהפסוק «ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה׳» (בראשית כו, יב) שגם יצחק הפריש מעשר מיבול האדמה.
הרמב״ם (מלכים ט, א) מתאר כיצד נוספו המצוות לפני מתן תורה. לאדם הראשון היו שש מצוות, ונח הוסיף אבר מן החי. אברהם נצטווה במילה והתפלל שחרית. יצחק הפריש מעשר והתפלל מנחה. יעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו.
אבל מדוע דווקא יצחק הפריש מעשר, ולא אברהם?
הראב״ד משיג שהיה צריך לכתוב שאברהם הפריש מעשר.
המגדל עוז מסביר שהמדרשים חלוקים בדבר. יש אומרים שאברהם התחיל, כשנתן מעשר למלכי־צדק, וזו דעת הראב״ד. ויש אומרים שיצחק התחיל, וזו דעת הרמב״ם. ולדבריו הרמב״ם צודק: אברהם לא לקח מהשלל דבר, כמו שאמר «אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם» (בראשית יד, כג). ואם כן, ממה נתן מעשר?
הרדב״ז מוסיף שמעשר נוהג רק ביבול, ולכן בחר הרמב״ם במדרש על יצחק: «ויזרע יצחק... וימצא».
הכסף משנה מסביר שאברהם עישר את השלל שלא בתורת מעשר. הוא רצה לכבד את מלכי־צדק, שהוציא לו לחם ויין ובירך אותו. יצחק הוא הראשון שעישר את יבול האדמה שלו לשם מעשר. ולדעת הרמב״ם, את כל המצוות האלה עשו האבות מעצמם, ולכן כתב «נצטווה» רק על המילה.
יעקב מבטיח להפריש מנכסיו לה׳: «וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך» (בראשית כח, כב). אבל הנדר של יעקב אינו מחייב אותנו, ואין בו ציווי כללי לבני ישראל. יש בו נטיית לב והבטחה אישית של יעקב לקב״ה, ואין להביא ממעשה אבות ראיה לדיני ישראל.
פרקי דרבי אליעזר והספרי
פרקי דרבי אליעזר (לג) דורש על הפסוק «ויזרע יצחק» שיצחק הפריש מעשר מכספו. אבל אין לדרשה זו סמכות הלכתית מחייבת. מדובר במדרש מאוחר, שנערך בארץ ישראל במאה השמינית או התשיעית, כ־200–300 שנה לאחר חתימת התלמוד הבבלי. אף שהוא משמר מסורות קדומות, הדעה שנכתב בתקופת התנאים אינה מקובלת. לכן הדרשה משקפת תפיסה מאוחרת, והיא גם אינה מתיישבת עם לשון הפסוק, שבו נאמר במפורש «ויזרע».
הספרי שמביאים התוספות (תענית ט ע״א) דורש על הפסוק העוסק במעשר שני: «עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה» (דברים יד, כב). מניין שגם ריבית, מסחר וכל שאר הרווחים חייבים במעשר? מהמילים «את כל». ובדעת זקנים מבעלי התוספות (בראשית כח, כב) כתוב בשם המדרש רבה שיעקב תיקן לתת מעשר מן הממון.
מעניין שהספרי משווה מעשר שני למעשר כספים. אבל מעשר שני אינו ניתן לאף אדם: בעל הבית אוכל אותו בעצמו בירושלים. ולכן מאותו פסוק למדו חז״ל כמה הלכות של מעשר בהמה (ראש השנה ח ע״א; בכורות נג ע״ב), דווקא משום שגם מעשר בהמה אינו ניתן לאף אדם, ובעל הבית אוכל את בשרו בירושלים. אם כן, מה הייתה כוונתם?
ייתכן שכוונתם היא שמעשר שני נאכל בירושלים כדי שהבעלים יתקרבו לכהנים וללוים העוסקים בקודש, וילמדו מהם תורה ויראת שמים. כך מפורש בפסוק: «למען תלמד ליראה את ה׳ אלקיך כל הימים» (דברים יד, כג). כלומר, המעשר נועד להביא את האדם לידי תלמוד תורה. לפי זה, אפשר לראות במעשר כספים נתינה למי שממלא תפקיד רוחני מקביל, והנותן זוכה בתמורה רוחנית מכוח תרומתו. ויש מקום לטעון שהיום צריך לתת את מעשר הכספים למי שיכול לתת את השירות הזה.
על כל פנים, אין לראות בדבריהם הוראה הלכתית. כך כתב רבי עקיבא איגר (תוספות רע״א, פאה א, א). ובעל תשובה מאהבה (שו״ת, פז) הוכיח שגם בעלי התוספות, בשם הספרי, אינם מתכוונים לדין אלא לשכר: «עשר בשביל שתתעשר». לכן לא הביאו זאת בפסקיהם. ועוד, את הספרי הזה אין במהדורות שלפנינו, וראשונים אחרים לא הביאו אותו. גם המדרש על יעקב אינו נמצא במדרשים שבידינו.
וצריך עיון על הפוסקים שראו בכך חיוב: הגר״א (יורה דעה רמט, ב), בנו של בעל שער אפרים (פד), רבי דוד אופנהיים (בחוות יאיר רכד), החתם סופר (ח״ב, יורה דעה רלב), הנודע ביהודה (קמא, יורה דעה עג) והברכי יוסף (יורה דעה רמט, ג). החתם סופר כתב בשם המהרי״ל שזה מן התורה. אבל ברור שהמהרי״ל התכוון רק לומר שבמנהג לתת מעשר כספים לעניים מקיימים מצוות צדקה, שהיא מן התורה.
תנחומא וילקוט: לעמלי תורה
מדרשים נוספים מפנים את המעשר ללומדי תורה:
תנחומא (בובר, ראה יז): «עשר תעשר – עשר בשביל שתתעשר, עד שלא תתחסר. רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה».
ילקוט שמעוני (תורה, תתצג): «אמר רבי אבא: רמז לפרגמטוטין (סוחרים גדולים) ולמפרשי ימים, שיוציאו אחד מעשרה לעמלי תורה».
וכיוצא בזה במדרש קהלת רבה: «שלח לחמך על פני המים. אמר רבי ביבי: אם ביקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה. שאין מים האמור כאן אלא דברי תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים».
גם כאן אין לראות בדבריהם הוראה הלכתית. התנחומא (בובר) הוא מדרש מהתקופה הגאונית (כמאה ה־8–9), אף שיש בו חומר קדום. וילקוט שמעוני הוא קובץ מהמאה ה־13, המרכז מאמרי חז״ל ממדרשים רבים. גם קהלת רבה נערך כנראה בתקופה מאוחרת, בערך במאה ה־8. כל אלה מדרשים מאוחרים יחסית.
אמנם הדברים מופיעים כבר בפסיקתא דרב כהנא (פרשה י), מדרש אמוראי קדום יותר, שנערך בארץ ישראל בערך במאה החמישית. אבל נראה שמעשר הכספים הרמוז שם מוטל בעיקר על סוחרים גדולים. ועוד, המדרשים עצמם כותבים שזה «רמז» ולא דין, ולא כל מידה טובה המוזכרת במדרש הופכת לחיוב הלכתי.
ספר חסידים וסיעתו: מעשר לעניים
ספר חסידים (קמד) דורש את הפסוק «הביאו את כל המעשר אל בית האוצר... ובחנוני נא בזאת» (מלאכי ג, י). גדולה הפרשת המעשר, שהקב״ה אמר עליה «בחנוני», ובכל דבר אחר אסור לנסות אותו, שנאמר «לא תנסו את ה׳ אלהיכם». ואותו מעשר הוא מעשר עני: לתת לעניים עשירית מכל מה שאדם מרוויח, מריבית, ממשכורת ומכל רווח שבא לידו. אפילו מצא גניבה, או שהביאו לו גניבה, צריך לעשר. לדבריו, הפסוק אינו מזכיר ריבית מפני שעדיין לא היו ישראל בין אומות העולם ולא הלוו בריבית. ודבר זה קשה, שהרי בתורה כתוב «לנכרי תשיך». ומסיים: «ואוי להם המעכבים מעשרותיהם, כי לבסוף לא ישאר להם בידם כי אם המעשר». וזה פירוש «ואיש את קדשיו לו יהיו» (במדבר ה, י).
בעל האור זרוע, תלמידו של רבי יהודה החסיד (ח״ג, פסקי בבא בתרא פא), לומד מכאן: אדם שרגיל לתת צדקה ומעשר לעני מסוים, כגון קרובו, רעו או אוהבו, זכה העני בכסף מרגע שהופרש, אף שלא הגיע לידו. הנותן אינו יכול לחזור בו, ואם מת העני, בנו הבכור נוטל בו פי שניים.
הצידה לדרך (מאמר א, כלל ד, פרק ו) כותב: «עשר תעשר את כל תבואת זרעך» – לרבות מפרשי ים והולכי סחורות. ואם אין לנו היום מעשר מתבואת זרענו, חייב כל אדם לעשר מכל מה שבא לידו, ובזה יצליח בעושרו.
הפוסקים האלה משווים את מעשר הכספים למעשר עני, ולכן לדעתם יש לתת אותו לעניים. אבל אם כן, האם לדעתם צריך להפריש רק בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, כמו מעשר עני?
מכל מקום, לא יעלה על הדעת שספר חסידים וסיעתו ידרשו טעם של פסוק וירחיבו את מצוות מעשר עני, או יחדשו שיעורים חדשים בדיני צדקה. אין להם סמכות לכך. לכן אין לראות בדבריהם הוראה הלכתית. לכל היותר זהו מנהג חשוב ברוח מעשר עני, או שיעור מומלץ לקיום מצוות הצדקה.
וכך כתב המהר״ם מרוטנבורג (שו״ת, דפוס פראג, עד): אחרי שנהגו לתת את מעות המעשר לעניים, אין לשנות אותן למצווה אחרת, כי זה נראה כגזל עניים. נכון שאין זה מן התורה אלא מנהג. אבל «דברים המותרים ואחרים נוהגים בהם איסור, אי אתה רשאי להתירן בפניהם» (נדרים טו ע״א). וזה שונה ממי שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת, שמותר לשנותם למצווה אחרת (ערכין ו ע״ב): שם שני הדברים הם מצווה לגבוה. אבל במעות מעשר כספים כבר זכו העניים, מכוח המנהג שנהגו בו בכל הגולה. ואין להעביר אותן מהעניים למצווה אחרת, כמו ששנינו (שקלים ב, ה): «מותר עניים לעניים».
תקנות ומנהגים
רבנו גרשום מאור הגולה והרא״ש תיקנו, כל אחד במקומו, להפריש מעשר כספים לנזקקים. תקנת הרא״ש פותחת כך: «יען כי בארץ אשר יצאנו משם, נהגו אבותינו ואבות אבותינו להפריש חלק אחד מעשרה חלקים לגבוה, לצדקה, לצורך מצווה, מכל מה שירוויחו במשא ובמתן». מכך שהיה צריך לתקן זאת, נראה שלדעתם אין בכך חיוב, ורק אדם או ציבור שקיבלו זאת על עצמם מחויבים.
רבנו תם: בספר צרור הכסף הקצר (הדרך השלישי, שער ג) מובא: «ורבנו תם בתשובה כתב: אין מעכבין אם נותנין המעשר לצדקה». ובצרור הכסף הארוך (שם) הדברים מוסברים. לפי ההלכה, תושבי עיר רשאים למנוע מזרים להתפרנס אצלם. למשל, אנשים מעיר אחת שהגיעו לעיר אחרת כדי להלוות בריבית ולהרוויח שם, תושבי המקום יכולים למנוע זאת מהם, כי הזרים לוקחים מהם פרנסה. אבל אם הזרים נותנים עשירית מהרווח לצדקה בעיר, אי אפשר עוד למנוע אותם. מי שמשלם בעד הקהילה נחשב כאחד מבני העיר, כמו תושבים שמשלמים מס. הזרים כבר אינם רק לוקחים, אלא גם נושאים בעול הציבור. מכאן עולה שהמעשר שימש תשלום מקובל לצדקה, אבל אין בדברים הוכחה לחובה הלכתית קבועה.
המהרי״ל (הלכות ראש השנה; ומובא ברמ״א, יורה דעה רמט, א): צדקה שנותנים לעניים בערב ראש השנה, וכן כל צדקה, יש לתת בעין יפה. ומי שנותנים את המעשר שלהם לנרות שמדליקים בשעת התפילה, «שלא כדין עושין, כי המעשר שייך לעניים». ויש לתת להם את הצדקה בבוקר, כדי שיוכלו לקנות את צורכי החג. ואם העני רגיל בסעודות גדולות, אל יאמר «מה לי לסייע לבזבזן הזה». אדרבה, הוא מצווה עוד יותר לסייע לו, שנאמר «די מחסורו».
כאן המעשר מיועד דווקא לעניים, בתורת צדקה. ושוב אין כאן הוראה הלכתית מיוחדת למעשר כספים. פשוט רואים את המנהג כחלק ממצוות הצדקה, וממילא הכסף מיועד לעניים בלבד.
הב״ח והט״ז: האם מעשר כספים דומה למעשר עני?
מקור הדין. בתוספתא (פאה ד, טז) נאמר שמעשר עני «אין פורעין ממנו מלוה וחוב, ואין משלמין ממנו את הגמולים (החזרת טובה), ואין פודין בו שבויים... ואין נותנין ממנו דבר לצדקה». כך פסקו הרמב״ם (מתנות עניים ו, יז) והטור (יורה דעה שלא). הטעם: מעשר עני שייך לעניים מן התורה. מי שמשתמש בו לתשלום חוב, או למצווה שהוא עצמו חייב בה, נמצא «פורע חובו» בכסף שאינו שלו.
הב״ח (יורה דעה שלא) כותב שהכלל הזה נאמר רק «במעשר עני מזרע הארץ, שהיא מצוות עשה מן התורה». אבל מה שאדם מעשר מרווחי העסקים ומשאר רווחים אינו בכלל זה. מכסף זה מותר לתת לצדקה ולפדיון שבויים, «שהרי אינו חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן».
הט״ז (שם, ס״ק לב) משיב: נראה שיש לדמות את המעשר שמפרישים מן הרווח הכספי לדין מעשר עני של תבואה ופירות. חמי ז״ל (הב״ח) כתב שלמעשר הממון שלנו אין חיוב, לא מן התורה ולא מדרבנן. ותמהתי על כך, שהרי בריש סימן רמ״ט מבואר שזהו חיוב גמור, כפי שכתבו כל הפוסקים, והבית יוסף בשם הירושלמי. לכן הט״ז מעתיק בקיצור את דברי הטור על מעשר עני, ומסיים: כל זה נראה ששייך גם במעשר שמפרישים מן הרווח שנתן הקב״ה לבני האדם. ולעיל בסימן רנ״א כתב הבית יוסף בשם המרדכי שמעשר עני דומה למי שמפריש לצדקה.
נמצא שההשוואה של הט״ז הולכת בשני כיוונים: מעשר כספים דומה למעשר עני, ומעשר עני דומה לצדקה.
קושיות על שיטת הט״ז
סמכות: מכוח מה יכול הט״ז להשוות מעשר כספים, שאינו מופיע בתלמוד, למצוות מעשר עני שהיא מן התורה? ועוד, מעשר עני חל מן התורה רק על יבול הארץ, ולא על רווח כספי. ואף נתינתו לעני צריכה להיות מן הפירות עצמם לדעת רוב הפוסקים, ורק במקום הדחק יש מקילים לתת את שוויים.
זמן החיוב: לפי הט״ז, מעשר כספים היה צריך לנהוג רק בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה, כמו מעשר עני. ואם תאמר שלגבי הזמן הוא דומה לצדקה, הנוהגת בכל שנה, נמצא שהט״ז לוקח מכל מצווה מה שנוח לו: ממעשר עני את דיני הכסף, ומהצדקה את זמן החיוב.
מצוות נפרדות: מעשר עני ומצוות צדקה הן שתי מצוות נפרדות. לצדקה אין שיעור קבוע מן התורה, והחובה היא לתת לעני «די מחסורו אשר יחסר לו» (דברים טו, ח). חז״ל קבעו שלא יבזבז אדם יותר מחומש (כתובות נ ע״א), ושלעולם לא ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצוות צדקה. הרמב״ם (מתנות עניים ז, ה) הוסיף מידות מעשיות: חומש מצווה מן המובחר, עשירית מידה בינונית, ופחות מכאן עין רעה. אבל המידות האלה אינן מוזכרות בתלמוד.
הדמיון של המרדכי: מעשר עני אינו מבוסס על דמיון לצדקה. זו מצווה מפורשת בתורה, עם שיעור קבוע. הדמיון של המרדכי הוא רק בדינים מסוימים, כגון שקרובים קודמים, ולא במקור החיוב.
בקיצור: מי שקיים מצוות מעשר עני לא קיים בכך מצוות צדקה, וכן להפך. אמנם מי שלא נתן שום צדקה השנה, ונתן רק מעשר כספים, ודאי קיים מצוות צדקה. מה שאין כן מי שקיים רק מצוות מעשר עני.
האם יש כאן מחלוקת?
אפשר שאין כאן מחלוקת של ממש. הב״ח מדבר על מי שנותן צדקה כראוי, ומעשר הכספים אצלו הוא תוספת, שאין בה חיוב. והט״ז מדבר על מי שמקיים את חובת הצדקה שלו על ידי מעשר הכספים, ולכן הוא חיוב גמור.
אלא שעדיין קשה: הט״ז אוסר לשלם ממעשר הכספים צדקה שבני העיר קבעו עליו, כי בכך הוא «פורע חובו». ואם מעשר הכספים הוא עצמו הצדקה שהאדם חייב בה, מדוע לא יוכל לשלם ממנו את צדקת העיר? הרי זו אותה מצווה. משמע שהט״ז רואה במעשר דבר נוסף על הצדקה שהאדם חייב בה, ולא את הצדקה עצמה.
מנהג בלבד
הפני יהושע (שו״ת, ח״א, אורח חיים ב) כותב שזה «טורח לשווא» לדמות את המעשר שלנו למעשר של תורה, «שאינו אלא מנהג». ובדבר שאינו ברור בגמרא ובפסוקים, ואינו אלא מנהג, «אין דרכי לכנס בעובי הפלפול, ופוק חזי מאי עמא דבר» – צא וראה מה העם נוהג.
השבות יעקב (שו״ת, ח״ב, יורה דעה פה) כותב כך. אבל לדבריו, במקום שנתפשט המנהג, או כשאדם רוצה להחמיר על עצמו ולהפריש מעשר, אם כוונתו שיהיה לו דין מעשר עני גמור, אולי יש בזה גם דין נדר לדבר מצווה. ואם כן, אסור לו לפרוע ממנו את חובותיו.
היעב״ץ (שאילת יעב״ץ, ח״א ו) כותב שמעשר כספים אינו אפילו מתקנת חכמים. אבל «ישראל קדושים הם», והחמירו על עצמם להנהיג מעשר כספים בכל מקום, לפחות בכספי נדוניה.
הוא מביא ראיה שהאמוראים לא הכירו כלל מעשר כספים. הגמרא בעירובין (סד ע״א) שואלת: מי שזכה בנכסים של גר שמת בלי יורשים, מה יעשה כדי שהנכסים יישארו בידו? יקנה בהם ספר תורה. רב ששת אמר: כך גם בעל שזכה בנכסי אשתו. רבא אמר: אפילו מי שעשה עסקה והרוויח. רב פפא אמר: אפילו מי שמצא מציאה. רב נחמן בר יצחק אמר: אפילו אם כתב בכסף הזה תפילין. כלומר, הגמרא נותנת עצה טובה לעשות בכסף מצווה כלשהי, וזה מספיק. ואילו היה צריך לעשר, מדוע צריך גם ספר תורה או תפילין? הרי צדקה היא מצווה גדולה. מכאן מוכח שאין שום עיקר לחיוב הזה, אפילו מדברי סופרים. ראיה זו לא התקבלה על הכול: הברכי יוסף (רמט, ו) כותב עליה «יש לדחות, כאשר יראה המעיין». וכדברי היעב״ץ כתב גם החוות יאיר (רכד).
האגרות משה (אבן העזר, ח״ג מג) מביא את מקורות מעשר הכספים: התוספות בתענית בשם הספרי, שמרבה גם רווחי ריבית ומסחר, והילקוט: «רמז לסוחרים ולמפרשי ימים שיוציאו אחד מעשרה לעמלי תורה». גם הגר״א (רמט, ב) הביא מקור מהירושלמי. ובכל זאת, לדבריו אין בכך חיוב אפילו מדרבנן. זו מעלה גדולה, אבל מי שאינו מפריש מעשר לצדקה אינו עבריין, אם הוא נותן שלישית השקל בשנה.
יש מקרה אחד שבו הוא חייב: כשעני ביקש ממנו פרנסה. אז הוא עובר על «לא תאמץ» ו«לא תקפוץ» ועל «פתוח תפתח», אף שנתן שלישית השקל. ומסתבר שגם אם כבר נתן מעשר, הוא חייב אז. וכל שכן כשיש תקנה של בני העיר, שמטילה על כל אחד חלק בפרנסת העניים, שזה כמו עני שמבקש ממנו במיוחד. אבל חובת הפרשת מעשר בלי כל זה היא אסמכתא מן הפסוקים, ואינה חיוב ממש, גם לא מדרבנן.
המסקנה
רוב הגאונים והראשונים לא הזכירו מעשר כספים כלל, אפילו לא כמנהג טוב ליחידים. כשבודקים מי מהראשונים מזכיר אותו כדין נוהג, נראה שרק באמצע תקופת הראשונים, אצל חסידי אשכנז, התמסד מעשר הכספים כחובה הנוהגת בציבור. וגם אז לא כולם נהגו להפריש. במזרח אירופה, למשל, לא נהגו. וכך גם היום: יש שנוהגים להפריש, ויש שלא.
פוסקים רבים מצטטים «מחלוקת» בנושא. אבל באמת אין כאן מחלוקת, ולא ייתכן שתהיה מחלוקת, שהרי אין מקור מחייב.
וגם למי שנוהג, המנהג עצמו אינו ברור. ככלל, מי שרואה במעשר כספים מנהג נפרד מדין הצדקה יטה להתיר שימוש בכסף למגוון רחב של מטרות. ומי שרואה בו חלק ממצוות הצדקה יגביל אותו ממילא לצורכי עניים בלבד.